הנה אני!!!!

אז עבר לא מעט זמן, וזה כבר עבר את כל גבולות הטעם הטוב, החוסר עדכון המתמיד הזה של הבלוג שלי.
למי שעדיין זוכר אותי, ברוכים השבים! למי שכבר שכח, אז אני מזכירה לכם. קוראים לי ג'ניה, ואני סטודנטית בבי"ס למנהל עסקים INSEAD
. התחלתי את הלימודים בסינגפור בינואר השנה, הייתי שם 6 חודשים (אפשר למצוא הוכחות ותמונות בבלוג!!), אחרי זה
ביליתי חודשיים בעבודה חדשה בגרמניה, בתור מפתחת עסקית (האם ל
-BUSINESS DEVELOPER
 יש מקבילה עברית?), ועכשיו אני כותבת שורות אלו בזמן שאני בקמפוס הצרפתי של בית הספר, בעיירה ציורית FONTAINEBLEAU.
עוד שבוע אני מגיעה לארץ לחופשה קצרה, ואחריה אני חוזרת לצרפת לסמסטר האחרון של הלימודים שלי.
למרות שיש לפניי עוד חודשיים וחצי, תחושת הסוף כבר נמצאת, מרגישים אותה חזק באוויר. הסטודנטים החדשים מהמחזור הבא כבר כאן, הם אלה שנהנים מההמון הזה שיש לבית הספר להציע, הם כרגע עוברים את אותם הדברים שאנחנו חווינו בתחילת השנה, וכבר אי אפשר להשיב את הזמן. אני מרגישה כמו הדור המבוגר, כזה שמסתכל על הילדים שמגיעים, ואומר "בימינו זה היה אחרת!"
שזה דיי מצחיק בפני עצמו, כי ההפרש ביננו הוא חצי שנה. אין הפרש גילאים, הסטודנטים החדשים מעניינים לא פחות מאיתנו, אבל עדיין יש מין הבדלה לא כתובה שכזאת..
את האמת, את צרפת אני אוהבת הרבה פחות מגרמניה. פונטנבלו נמצאת במרחק של כול'ה 6 שעות נסיעה מהיילברון (המקום שעבדתי בו בקיץ), ועם זאת יש המון המון הבדלים. האנשים הצרפתים לא נחמדים. הם לא מדברים אנגלית ועם זאת ממש ממש ממש נהנים כשאתם מנסים לשבור שיניים כשאתם מנסים לדבר את השפה שלהם. נראה לי זה אחד מהתחביבים שלהם. לעומת זאת בגרמניה, כולם נורא מתנצלים שהם לא מדברים אנגלית מושלמת, מאוד אדיבים ואם הם לא יודעים אנגלית, הם מסמיקים ונהיים נורא מובכים, רצים ומביאים מישהו שכן מדבר. גם הכבישים בגרמניה, כ"כ מסודרים ונוחים, הכללים ברורים לכל, אין הגבלת מהירות על רוב הכבישים המהירים, המכוניות ברובן גרמניות, תענוג! בצרפת אדם לאדם זאב. חוקי התנועה שלהם מסורבלים כמו הדקדוק הצרפתי, כל כיכר זה פחד אלוהים, הכבישים חד-נתיביים ולא מוארים, הנהגים לא אדיבים, והמכוניות צרפתיות. איכשהו, בארץ הייתי רגילה לשטויות האלה, אבל כאן אני פתאום נהייתי פלוצה!
צרפת גם הרבה  יותר יקרה מגרמניה, והקפה כאן לא טעים!
זהו, הספקתי להתלונן. עכשיו לדברים החיוביים.
הקמפוס הצרפתי מדהים. הוא הרבה יותר גדול מהקמפוס הסינגפורי, הרבה  יותר נוח לסטודנטים, וגם משרה אווירה של לימודים. אני מרגישה הרבה יותר רצינית כאן. כן, בכלל נהייתי ממש רצינית.
אני בדיוק בתקופת חיפוש אחר העבודה. שזה כולל המון המון הגשות של קורות חיים ומכתבי כיסוי (AKA COVER LETTERS
, הרבה ראיונות, הרבה תשובות שליליות, והרבה תקווה.
התקווה הבסיסית היא למצוא עבודה. התקווה האמיתית היא למצוא עבודה מעניינת, עם הרבה אחריות וכבוד, עם אפשרויות קידום מהירות ורציניות. מבחינה גיאוגרפית שום דבר לא ברור עדיין...
הגשתי למשל לחברות ייעוץ ברוסיה. בנוסף הגשתי לכל מיני חברות טכנולוגיה באירופה ובאסיה ואפילו בארה"ב. החברות שמגיעות לגייס בקמפוס הן מהטובות בעולם, ואנחנו משקשקים מרוב פחד לפני כל ראיון. צריך להתכונן כמו שצריך לראיונות, אבל זה גם לא קל, כי לאף אחד לא ידוע מה יהיה בראיון עצמו. הסטודנטים פה התחילו כבר לראיין אחד את השני בשביל התרגול, וכל הקמפוס נכנס לאווירה קרבית. אם אתה רואה סטודנט בקפיטריה ששותה קפה, אתה מיד קופץ עליו בדרישה לראיין אותך כאן ועכשיו :)
במקביל הלימודים כמובן ממשיכים, רק שהפעם הקורסים שאנחנו לומדים הם קורסי בחירה, שזה אומר שאנחנו בוחרים אותם בעצמנו, ובגלל זה זה יותר מעניין. אני לקחתי הרבה קורסים של התנהגותיתיות - "נושאים פסיכולוגיים בניהול", "תורת ההחלטות", "משא ומתן" וכו'. זה מאוד מעניין , מאוד מרחיב את האופקים וגורם לך לחשוב על הרבה דברים שלא חשבת קודם. בניהול יש לא מעט פסיכולוגיה. זאת עובדה ידועה, אבל כשמגיעים כבר לנושא הפסיכולוגיה, מגלים כמה הוא רחב ועמוק, וכמה אספקטים של התנהגות יש בכל הניהול הזה. ושזה לא מספיק להיות איש כספים מעולה, חשוב ביותר להיות בן אדם, להבין את הלקוחות הספקים והעובדים, לדעת ללחוץ וגם לדעת להרפות, לקחת החלטות ולדעת מה יהיו התוצאות...
וואי כתבתי מלא ולא שמתי אף תמונה!
מבטיחה לתקן ולהעלות כמה תמונות לפיקאסה.
אני צריכה לסיים
ניפגש עוד שבוע, כן? :)

שיטהול

יש לי 25 דקות במחשב לפני שהוא מת, ואין לי מטען, זאת אומרת יש לי, אבל אין לי מתאם

הגעתי לכפר נידח באמצע גרמניה

יצאתי עכשיו לטיול לראות מה יש מסביב ולקנות שמפו, כהרגלי הלכתי קצת לאיבוד. השום מקום שהגעתי אליו נראה חביב, הרבה ירוק, הרבה שבילים ומזג אוויר מקסים. רוב המקומיים שפגשתי בדרך נראו מוסלמים, תורכים ומשהו בסגנון. המקום היחידי שהיה פתוח היה השווארמה ממש ליד הבית, ותודה לאל שכך, אחרת הייתי גוועת ברעב.

בעלת הבית החביבה פגשה אותי עם סלסלת פירות, אז לולא השווארמה הייתי ניזונה היום מאננס תפוח ותפוז....

יש קצת תמונות, אבל אם אני אעלה אותן, תיגמר הבטריה לגמרי

בכל אופן, אני כבר מחכה למחר, מתי שאני אתחיל לעבוד, כי זה אומר קצת אקשן!!!!

אם המעסיקים שלי לא ידאגו לי לתעסוקה גם בערב, אני אהפוך להיות סופר ספורטיבית כי אני פשוט אתחיל לרוץ מסביב לעיירה הזאת

הביקור בארץ היה כל כך קצת, שזה בלתי נסבל. אני אשתדל בסוף הלימודים להשיג חודשיים של מנוחה ראוייה לפני העבודה, אם תהיה :) 

אם יהיה משעמם כאן (ואני לא רואה איך לא, אלא אם כן הם מתכננים לשלוח אותי הרבה לחו"ל), אני אשכור רכב ואטייל באזור.... מי רוצה להצטרף? :))))

ולא קניתי שמפו, כי הכל סגור. ולא נראה לי שעם שווארמה תורכית אפשר לחפוף את הראש. 

מקווה לקנות מתאם מחר ולהתחבר ליותר זמן

מתגעגעת כל כך

Singlish

Dear friends.
Due to unforeseen circumstances, I cannot type hebrew for an unknown period of time. Please bare with me when reading this clumsy English, that's all I've got.
It's not that I'm that well assimilated in the foreign land that I'm forgetting my Hebrew. The reason for this is much simpler, and it's called a Chicken Soup. Apparently, if you spill a bowl of this liquid on your laptop, you might end up with a useless piece of metal... Oh, and by the way, if you then decide that drying the soup out of the keyboard using a hair-dryer is a good idea, then think again! I'll try to post a picture of melted buttons later on..
And it's fixable, of course, but will cost me so much money, that I prefer using the school lazy and slow machines for now.

Anyway, let me update you a little bit about my life here in Singapore. Half of my MBA is already completed. We have 5 periods in sum, and now we're facing the end of the 3rd one. It's been tough in the beginning, for me, the first 2 periods were the toughest in my life! Never touching Finance or Accounting before, suddenly they make you a Pro - in just 4 months. The level of the students you get to study with is amazing, very smart people, with so much diverse knowledge, it's absolutely crazy.
The third period is not dedicated to Finance or Accounting anymore. We get to choose our own preferences. I've taken some Marketing and Strategy oriented courses. Some of my friends chose to stick to the financial genre. Others took courses about entrepreneurship (a pffrench word for start-up).. There are more courses to pick from - you can stay diverse and take one of each...
Therefore, in terms of studies, I'm enjoying this period much more. Also, I'm involved in an Independend Study Project, which is a conjoint study with RIM (Blackberry) - where we (a group of 4 students) conduct a research about the telecom market in the Pacific Asia region. I'm responsible of Philippines, so if you need to learn anything about it - welcome. :)
In a month, the 6 intense months of crazy Singapore life will come to an end. I feel that I haven't seen enough of this city, and yet have been to so many places around it. Vietnam, Philippines, Thailand, Sri Lanka... everything is mixed up in my head. I feel like I cannot travel anywhere anymore! I know how this sounds. But really, when you're overwhelemed with everything you do, and everyday you have a  new experience, new people,  new material, you cannot really have a proper vacation. Also, those trips are so short, 3-5 days tops, and it's all about running from one touristic place to the other. Ok, I'm not really complaining, but I really feel that I've travelled enough. Maybe just one more country and that's it :D

Speaking of which. I'm coming to Israel in a month, (4-10 July), guys, if you're around, let me know, I want to meet with everyone! And then, I'm going to Germany for the summer. To a place named Heilbronn. If you look it up on a map, you'll realize that it is some hole in the middle of nowhere, peaceful and colorful village :) The company I'll be working for is Amphenol. I'll be probably traveling a few times to China, and all in all it's going to be a very nice intern position in General Management. I'm getting an apartment there, so if you're planning to travel in the area - please come!

After that, I'm going back to studies! This time, in Fontainebleau, France! Will stay there for 2 months, and then the plan is to go back to Singapore, for the last period. If you cannot make it to Germany, come visit me at France! I've already rented a huge room in an ancient chateau in Fonty :)

This is crazy, how fast the time flies!
Sorry for a post with no pictures, I promise I will make it up to you :)

השבוע הישראלי

זהו, תם לו שבוע ישראל, הקהל מתבקש לשבת.

אולי אתם זוכרים שהשתתפתי בשבוע "מסך הברזל", שהוקדש למדינות סובייטיות לשעבר

הפעם יצא לנו לארגן את שבוע ישראל. זה סוג של עונש לא קטן, יש לומר. בזמן ששאר הסטודנטים נוסעים למדינות השכנות, חוגגים במסיבות, מחפשים עבודה ועושים חיים, אנחנו, קומץ הישראלים, כילינו את זמנינו בקמפוס, תו"כ שאנחנו מארגנים את השבוע הכי בלתי נשכח בעולם!

באמת שרפנו על זה כ"כ הרבה זמן יקר, שזה לא ייאמן. היו ימים שחזרנו הביתה ב1 בלילה, כשישבנו ותכננו איך ייראו המיילים או החולצות.

הסטודנטים פה אוהבים לחגוג, אוהבים מאוד להינות, אבל כולם פה מנהלים לעתיד, אז הם גם אוהבים למתוח ביקורת ולהשוות. הישראלים, כפי שאתם ודאי מכירים, סובלים מסינדרום האופנוען, או במילים אחרות, סינדרום הארץ הקטנה, וחשים צורך עז להוכיח לכל העולם שאנחנו הכי טובים. הצלחנו לגייס כמות ענקית של ספונסרים לשבוע הזה, קיבלנו הרבה כסף, ויכולנו לאפשר חגיגות ברמה שונה ממה שכל הסטודנטים מכירים.

השבוע הזה הכיל פי 5 יותר פעילויות מכל שבוע אחר.

התחלנו  בלילה של יום ראשון – פיזרנו ברחבי הקמפוס הרבה אפיקומנים, בכיתות, בחדרי לימוד, בתוך המדפסות, אפילו בשירותים! יום למחרת הסדודנטים שבאו לבית הספר מצאו את האפיקומנים (משום מה יש לי חשד שחלק מהמצות האלה עדיין מסתובבות איפשהו בקמפוס), רשמו את השמות שלהם והביאו לנו

רשמנו יפה יפה את השמות של כולם, והתחלנו את המשחק של השבוע הישראלי. המשימה הבאה היתה למצוא את בני המשפחה.. קצת הסבר. לכל סטודנט יש שם. שנתנו לו ההורים.... אה, לכל סטודנט יש תג עם השם שלו, שהוא שם בכל שיעור על השולחן, כך שלמרצה וגם לסטודנטים האחרים תהיה אפשרות לפנות אליו. בשבועות הלאומיים מחליפים את התגים האלה בשמות שמייצגים את אותה המדינה. חילקנו שמות משפחה ישראלים מפורסמים(עופר, פורטמן, כהן, אריסון, טומרקין, בניון וכו'), בצורה כזאת, שהאנשים היו צריכים לחפש את החברים שלהם עם אותו שם משפחה בכל הקמפוס, ומי שמוצא את כל המשפחה (10 אנשים בערך), מקבל נקודות.

השלב השלישי של המשחק היה ה- QUIZRAEL

מסתבר שהוא מאוד קשה, ואף אחד (אפילו הישראלים) לא הצליח לפתור אותו. את השאלות המציא גיל היקר, שהיה פה בכל התקופה של התכנונים לשבוע הישראלי, ובמקום לטייל ולהינות, השקיע כמו מנייאק בארגון. ואז ביום הראשון של השבוע  חזר לארץ, בלי שקצר פירות של עבודתו. גיל! תחזור!!! אני מבטיחה שאין יותר שבועות ישראלים בזמן הקרוב!!!! 

הנה המבחן, קחו 10 דקות, אל תשתמשו בגוגל, בהצלחה!

http://www.proprofs.com/quiz-school/story.php?title=quizrael--israeli-quiz

כל השבוע האכלנו את הסטודנטים בהמון ממתקים והשקינו אותם בקפה של עלית. את הממתקים הכינה נטע, אישתו של שי (אחד הסטודנטים פה), ולפי דעתי היא עבדה הכי קשה בשביל השבוע הזה. הכמויות המסחריות שהיא הכינה במטבח הקטן שלהם פשוט לא נתפסות.

אשת חיל

בנוסף, במהלך השבוע התקיים גם דינר, או בעברית, ארוחת ערב, שבו מוצגים המאכלים הלאומיים. בד"כ שוכרים איזו מסעדה, כולם באים, אוכלים שותים ומתפזרים הביתה. אם יש מספיק אלכוהול, אז האנשים גם קצת שמחים ורוקדים, וב-10 מתפזרים.

גם פה הגדלנו לעשות, ובמקום לשכור סתם איזו מסעדה מצ'וקמקת הלכנו על המועדון הכי יוקרתי במדינה הזאת. ביקשנו מהאנשים לבוא לבושים יפה, לא בכפכפים ומכנס קצר. האנשים היו קצת סקפטיים, כי אף אחד לא ציפה לכל העושר שהלך שם. צוות של איזה 30 מלצרים, הרים של אוכל ישראלי מצויין, רהיטים מעץ מלא, תיקרות גבוהות ובאופן כללי, התמונות מדברות בעד עצמן.

אחרי שאכלו ושתו, תהו האינסיאדרים השבעים, האם הגיע הזמן להתפזר? ואז פתאום הגיע האיש הזה

והרים את כולם על הרגליים

 אנשים תופפו בטירוף כאילו אין מחר, כמו ילדים קטנים, נכנסו לאקסטזה. כאן הוצאנו את הוודקות שהבאנו מבעוד מועד...    והארוחה התמימה מהר מאוד הפכה למסיבה מטורפת. 

טוב, אני כבר כותבת את הפוסט הזה כמה ימים טובים, כל פעם מנסה למצוא חצי שעה לרשום עוד ועוד קצת.

אבל עוד שעתיים יש לי טיסה לשרי לנקה, וצריך להתחיל להתארגן

אז אני אקצר!

אירגנו גם ארוחת בוקר (שקשוקה!!!),

 ארוחת ערב נוספת(פלאפל)

מסיבה ענקית בכיכובו של סקאזי

חילקנו מוצרי אהבה

ערכנו שיעורי קרב מגע

וגם הכרזנו על הזוכה במשחק הישראלי!

רומיין הצרפתי ניצח במשחק אחרי גמר מתיש במיוחד וזכה בחופשה בארץ!!!

 עשינו עוד מלא מלא מלא דברים, אבל כבר אין זמן, חייבת לרוץ ..חבל שהשבוע הזה עבר מהר כל כך :(

הוא בהחלט היה הצלחה מסחררת.

שיהיה לכם אחלה שבוע, אני חוזרת משרי לנקה ב10 למאי ב6 בבוקר הישר להרצאה הראשונה של הסמסטר השלישי!!!

מתגעגעת אליכם מלא

אשתדל לכתוב יותר

ג'ניה

גשם

כמות הגשם שיורדת כאן ביום נראה לי יותר גדולה מהכמות השנתית בארץ
ודרך אגב, אין פה כמעט שלוליות, כל המים נעלמים צ'יק צ'ק

bonus treck for my loyal readers :)

עדכונים חמימים מהשטח

שלום רב קוראי היקרים!
הסופ"ש הזה מיוחד! יש מעט שיעורי בית ועבודות קבוצתיות, ואנחנו לא נוסעים לשום מקום. נשארים בסינגפור! החלטתי שאחרי כמעט שלושה חודשים בעיר/מדינה הזאת, הגיע הזמן לבדוק מה יש כאן. בנתיים הספקתי לראות את המרינה ביי סנדז, שזה הפלא ההנדסי

לשחק כדורעף בחוף, להסתובב בציינה טאון ובפסטיבל הודי כלשהו, לקפוץ לקניון וזהו.
אז היום יש מלא דברים בתכנית, וכל מה שנשאר זה שגיל יתעורר.

מכיוון שיש לנו חודשיים הפסקה בקיץ, הסטודנטים עסוקים כעת במציאת עבודה לזמן הזה.גם אני נסחפתי בזרם ומגישה כל יום קורות חיים לחברות שונות. ההגשות כוללות קורות חיים רציניים ביותר עם תמונה רצינית ביותר:

בנוסף, לכל הגשה צריך לצרף מתכב, שמדגיש כמה אני מוכשרת, שאין שניה לי, ושהכי כדאי להם לקחת אותי. מכיוון שכל החברות זהות, אך רוצות להיבדל האחת מן השניה, צריך להשקיע לא מעט זמן במציאת ההבדלים כדי לכתוב מכתבים שלא ייראו גנריים מדי, ולהכניס בכל מכתב כזה נופח אישי ורצון בלתי נלאה לעבוד דווקא בחברה הזאת.

אחרי ההגשה, בעזרת השם, מגיע שלב הראיונות, באנגלית. זה קשה, כי זה על דברים שאני לא מכירה. בכל אופן, אם אני אצליח להתקבל, אז יש מצב לא רע שבקיץ הזה תמצאו אותי במוסקבה, עובדת בתור יועצת לחברות נפט וגז. מה, לא מתאים לי? :)

לפני שבוע עבר עלינו פורים. ללא שום קשר למסורת היהודית, אך בסמיכות של יומיים, נערכה תחרות תחפושות בקמפוס. התחרות כללה ריצה בגשם מטורף. כעיקרון, אף בנאדם שפוי לא היה שם על עצמו תחפושת חמה ב-8 בבוקר בשביל לרוץ לקמפוס, שלא לדבר על לעשות את זה בגשם שוטף. אבל הסטודנטים פה לא שפויים, מה גם שהשכרת תחפושות עולה המון כסף (משהו כמו 250 שקל ליום), אז לא חבל?
הנה קצת תמונות בשביל שתראו כמה האנשים פה משקיעים

עוד דבר שקרה לי השבוע, הייתי בבריכה!!! סוף סוף!!!!!!
לא כ"כ התעוררתי להרצאה והיה יום כ"כ יפה, שירדנו לבריכה (לעזאזל, יש פה 4 בריכות מתחת לבית, וזאת הפעם הראשונה שנכנסתי לתוכה), גיל לימד אותי לשחות, זה דיי מצחיק. תוך כדי מאמצי שיכשוך ונסיונות ציפה, עבר לידינו דיקן הפקולטה, הביט בי במבט חשדני, הנהן לשלום והמשיך בדרכו. ואם זה לא היה מספיק, אז אחרי זה גם קיבלתי מייל מהמרצה "מה התירוץ שלך לזה שלא באת".
לעזאזל.
נאלצתי להשלים את השיעור בכיתה אחרת
בנוסף, התחלתי לעבוד על כישורי העמידה על הבמה שלי והתנדבתי אתמול לדבר מול איזה 80 איש בשביל להציג את אינסיאד לסטודנטים פוטנציאליים. גיל גם היה בהצגה הזאת ואמר שעשיתי פדיחות.
טוב, יאללה, ביי חברים יקרים! אנחנו הולכים לראות את סינגפור לפני שיורד עלינו איזה גשם מפתיע!

בייייייי

יומנו של גיל

עדכון מפיו של גיל (שהוא שלח לפני שבוע, ורק עכשיו נזכרתי להוסיף)

וקר טוב,

כבר הרבה זמן שלא כתבתי וזה לא בגלל שאין לי זמן, סתם לא אכפת לי ממכם.
אבל כנראה שהגיע השעה לכתוב עוד מייל.
בין המייל האחרון לעכשיו הספקנו לא מעט, נסענו לפוקט, קפצנו לקופיפי, עשינו באנג'י ואפילו גילינו שהונג קונג זה בסינגפור ושניהם ממש קרובים ליפן!

אז בחופשה שבין הסמסטרים הצלחנו לדחוק טיסה קצרה לפוקט, שם ישנו לילה לפני חופשה עמוסה בדברים טובים.
בבוקר, ככה בשביל להתחיל את היום ויתרנו על הקפה והלכנו על קפיצת באנג'י. ללא ספק, מומלץ! טיפה מלחיץ להיות הלקוחות הראשונים של היום, אלה שתפקידם לבדוק שהכל אשכרה מתפקד, אבל מתגברים.
אפילו קיבלנו טי-שירט ותעודת אומץ!!! (תמונות בפיקסה.)
לאחר ארוחת בוקר קלילה קפצנו על המעבורת לאי פיפי.
רק מהדרך לשם אפשר היה להבין שהולך להיות מגניב. מים תכלת, מלא איים זרוקים באמצע הים, רוב החבר'ה על המעוברת היו חברה צעירים. בקיצור - פצצה.

הגענו לאי ואחרי קצת התבחבשויות מצאנו אפילו מלון (מה שלא הצלחנו כ"כ לסגור כבר בפוקט) ואחרי התרעננות קלה יצאנו לקרוע את האי! אפילו פגשנו חבר'ה מהבית ספר של ג'ניה והצלחנו לנהל שיחה קולחת על פיפי. זה שאנשים עושים, לא האי...
ושוב המלצה חמה ממני, מי שמוצא עצמו בדרום תאילנד ולא טס לפיפי, הפסיד. אי מדהים, נופים מדהימים ואנשים יפים. כמובן שהכל מתועד באלבום תמונות אז תרגישו חופשי לפשפש.

למחרת יצאנו לשייט שנקראה 7 האיים שנאמר לנו שהוא חובה, מאסט, הב טו וכ'ו, אני נוטה להסכים!
אפילו עכבר היבשה ג'נישקה הרגישה כמו דג על הסירה. היה באמת מדליק!

חזרנו מהשיט, קצת שרופים אך ממש מבסוטים, לקחנו לנו באקט (חבר'ה, זה הדבר הכי מגעיל שיש.) שזה בעצם מיני אלכוהול זול בדלי עוד יותר זול של ארגז חול, ויצאנו להסתובב.
אכלנו במסעדה הכי שווה באי, גם זה באלבום.. ומתישהו אפילו הלכנו לישון.
למחרת ג'ניה הגשימה חלום והלכה למסאג' שמן קוקוס מרענן בשביל להרגע לפני הטיסה, זה היא תספר איך היה...
וזהו, חזרה לסינגפור!
בזמן שהותי בתאילנד נדלקתי (שוב...) על קורס צלילה ואני עכשיו מחפש בית ספר במלזיה לעשות בו את הקורס עם כמה חבר'ה מהבית ספר של ג'ניה.

לצערי, הגברת לא יכולה להצטרף אלי למלזיה למירוץ הפורמולה אחת, אז אנחנו נאלצים להתחיל לחפש יעד חדש לחופשה הבאה, אני יודע, קשה..
אז פורים שמח (זה כבר עבר לא?) לכולם, ושבוע טוב!

נשתמע בקרוב!

גיל


לינק לאלבום על תאילנד:
https://picasaweb.google.com/Gil.Klein1/PhuketKohPhiPhi?authkey=Gv1sRgCPflgb3F8sui0AE

P1 is OVER!!!!!! ובתקווה גם עובר

חלף עבר לו הסמסטר הראשון. קשה לקרוא לחודשיים של לימודים סמסטר. פה קוראים לזה פיריאוד, יעני מחזור. אבל איך שלא נקרא לזה, זה נגמר!!!!
שלושה ימים של חמישה מבחנים מטורפים
כן, כמעט כל יום שני מבחנים של 3 שעות כל אחד
המוח נמס לאיטו בתוך הקופסא, השעון מתקתק, ואני לא מבינה אפילו מה שואלים, שלא לדבר על איך לפתור את זה.
באתי מחושלת מהטכניון, שם הביאו לנו מבחנים קשים ביותר בשביל שכולם ייכשלו, ואחרי זה הוסיפו פקטור של 30-40 נקודות, כדי שידעו שהסטודנטים של הטכניון גאונים - שהרי במבחן כ"כ קשה הממוצע הוא 70 :)
פה השיטה קצת שונה. אחרי המבחן מסתכלים על הממוצע, ומי שנמצא 3 סטיות תקן או יותר מהממוצע - נכשל
בגלל זה עושים מבחנים קשים כ"כ, כדי שהממוצע יהיה סביב ה-40 נקודות, ואז אף אחד לא יוכל להיכשל.
אז את עניין הכשלון צריך לבדוק, כשנקבל את הציונים.
אבל למה אני מדברת על המבחנים??? זהו! חופש! ארוך! של 4 ימים!
ביום שני מתחילים מחדש
גיל פינק אותי בחופשה בתאילנד, הוא שם כבר 3 ימים, מכשיר את הקרקע לבואי
הטיסה שלי עוד 6 שעות :))))))

כ"כ הרבה דברים הצטברו במהלך החודש הזה שלא כתבתי, שאני אפילו לא יודעת על מה לשים את האצבע בשביל להתחיל לרשום.
אז קודם כל עברנו דירה מקונדו יוקרתי אחד לקונדו יוקרתי אחר
עכשיו ההליכה לבית ספר התקצרה מ-15 דקות ל-12דקות, לא שווה?
הנה קצת תמונות מהדירה החדשה
זאת הכניסה, ואפשר לראות כאן בן אדם שככל הנראה רצה להיכנס הביתה, ואז תקפה אותו עייפות... נורא הזדהיתי איתו, גם אני התחלתי לישון בכל מקום אפשרי (כיתה, ספריה, מונית)

From INSEAD 2011

זה הסלון

From INSEAD 2011

את חדר השינה אני לא אראה לכם כי שורר שם ברדק לא מהעולם הזה, אבל כשאני אסדר, אשתדל לצלם אותו ולשים באלבום בפיקאסה
בקונדו שאני גרה בו יש אינספור בריכות, מגרש טניס, מדשאות, מקומות מוסדרים בשביל ברבקיו, שומרים בכניסה, בקיצור, מקום של עשירים, כמו שגיל אמר. הנה קצת טעימה מהבריכה הקטנה שאשפר לראות מהחלון:

From INSEAD 2011

עברנו לפני 10 ימים, בול מתי שהתחלנו להתכונן למבחנים. אז גיל עבר לדירה הזאת, ואני עברתי לגור בספריה עם עוד איזה 200 שותפים. כולם פה בהיסטריה חורשים ולא מבינים, שאם כולנו נזרוק זין על הלימודים, הממוצע יירד, אף אחד לא ייכשל וכולם יהיו מבסוטים.
אבל זה לא תופס, ואני גם יודעת למה, כי כבר למדנו קצת מתורת המשחקים. אם אתה מחליט לא ללמוד למבחן, אתה מצפה שכולם גם לא יילמדו למבחן. אבל אתה יודע שאיזה סיני או הודי חרשן במיוחד לא סומך על זה שאתה לא תלמד, ויילך ויחרוש לו בתוך הספריה. ואז אתה, שמבין שכנראה שההודי הזה באמת הולך להכשיל אותך כי הוא ייקבל ציון גבוה, בלית ברירה שם את פעמיך אל אותה הספריה, מתיישב לידו ועוזר לו לפתור תרגילים :)

מה עוד אספר לכם. לפני איזה כמה שבועות נערך באינסיאד השבוע של מסך הברזל - או במילים אחרות, של כל המדינות המזרח-אירופאיות. יש כ-40-50 סטודנטים מהמדינות הנ"ל, ואני גם הצטרפתי לחגיגות. היה מאוד שמח - רקדנו בכיתות, הסתובבנו בתלבושות מסורתיות, שתינו וודקה, עשינו תחרויות שתיה של וודקה שהפרס שלהם היה..... וודקה, בקיצור, אני לא ממש זוכרת מה היה שם :)))))

From INSEAD 2011

שבוע לאומי זה משהו שמתחרש כל שנה, והשנה המדינות הזוכות הן גוש אירופה המערבית (אוסטריה גרמניה ושוויץ), כל אירופה המזרחית כאמור (איזה 10 מדינות), המדינות הלטינו-אמריקאיות, ואז בלי שום קשר,קטנטנה, בודדה ומסכנה - ישראל! אכן, גאווה לאומית.
באפריל נהיה 10 סטודנטים ישראלים בקמפוס (מסך 350 ), והמון אחראיות מוטלת על כתפינו. אני בתור הבחורה היחידה אחראית על קישוטים תחפושות ביגוד וכו'
אז אנחנו מתכננים תחרות מטקות, משחק טריוויה אפל, ארוחת בוקר עם שקשוקה וג'חנון, ארוחת ערב על האש, מסיבה מטורפת עם סקאזי (!!!!), הקרנת סרטים ישראלים ופוסטרים של בר רפאלי :)
תבואו לעזור

טוב, נראה שצריך להתחיל לארוז. השותפות שלי עזבו - אירינה נסעה לאוסטרליה לבקר חברה, אנה נסעה ללונדון, אני אוטוטו מתעופפת לתאילנד, ונראה לי לא נשאר פה ולו סטודנט אחד

בדרך לשדה אעבור בקמפוס, בשביל לראות את הספריה הריקה, מחזה בלתי רגיל.


מקווה לעדכן יותר בזמן הקרוב
אני מאוד מתגעגעת לכולכם, ואם אני לא עונה למיילים, אז זה לא מרוע! אני קוראת הכל, תמיד
אבל לא תמיד יש לי זמן לענות :(((

גיל כותב וכותב וכותב כפרע עליו

וקיי,

מכיוון שג'ניה לומדת עד מאוחר, אז את המייל המשותף מהונג קונג (מייל משותף... כמה רומנטי) נכתוב מאוחר יותר, בנתיים, כמה רשמים על סינגפור סטייל בלייזר:

סינגפור במספרים:

1 אלוהינו. המציא את הגוגל MAPS ועוזר לי להגיע לכל חור כאילו לסבתא שלי קוראים מינג קונג.
מספר הפעמים ביום שאני בטוח שילדה מבית ספר יסודי נוהגת בלקסוס בגלל שעוד לא התרגלתי שהכל פה הפוך: 8
5 דולר - או 13 שקל, מחיר מלפפון אחד.
כמעט 2 דולר לליטר בנזין, שזה 5 וחצי שקל בעברית בערך.
הקומה של הדירה החדשה 16. הנוף? 10
מחירה של ארוחה ממוצעת בפוד קורט 4. במסעדה 40.
127 דולר בערך על כל 100 אמריקאי.
מספרי הפעמים שבירכתי הגומל אחרי שהייתי גיבור גדול ודחפתי לפה חופן בוטנים בציפוי וואסבי כימי קטלני: 3.
בערך 5 פעמים ביום אני חושב על רכיבת שטח.
משהו כמו 6 בריכות שונות יש בבניין החדש. הייתי שם כבר 2 פעמים.
בממוצא 6 פעמים אני חושב לעצמי לאיזה צד להסתכל כשאני חוצה את הכביש, 5 פעמים מתוכן אני טועה.
4 מנות של אוכל מקומי הכניעו אותי. מאז שאני פה אני טועם לפני שאני מוסיף חריף.
500 דולר הונג קונגי עלתה לי כוס שמפניה במסיבה בהונג קונג, 12 דקות אחרי זה היינו במעבורת למאקאו.
טיסה לפוקט עלתה לי 0 דולר. לא כולל מיסי נמל...

אז אתם כבר מבינים שהחיים שלי פה קשים..
היום אני אנסה לעבור את הגבול למלזיה שם יש איזה עיר תיירותית שאמורה להיות ממש מדליקה.
אני חייב לקנות משקפת לבריכה, זה לא צחוק, אי אפשר לשחות ככה כמו שצריך, תשאלו אפילו את מייקל פלפס.

ברגעים אלו ממש אני מתכנן גיחה קלה למלזיה, יש גשר בין הארצות וזו נסיעה קצרה יחסית, אומרים שממש נחמד שם ומי אני שלא אנסה בעצמי.

בנוסף, פתחתי אלבום בפיקסה ככה שכולם יוכלו לעקוב מתי שבא להם.
אז שיהיה לכולם המשך יום נעים ונפגש בקרוב עם עוד חוויות מרגשות מהמזרח הקרוב!
גיל

מהמר נולד. סיפורים משולחן הקלפים

אני יודע, הבטחתי לא לרשום כלום עד שנחזור מהונג קונג, אבל אני חייב, אז תעשה ריפורט ספאם או משהו...

כל מי שאי פעם קיבל מצגת פאוור פוינט על מבנים מיוחדים בעולם עם מוזיקה מעצבנת ברקע בטח ראה את המבנה הזה:

לא יודע מי מכם יודע, שבין חנויות היוקרה והברים של 140 שקל כוס מי ברז והבריכה הענקית על הגג, יש גם קזינו..
אז בתור מהמר כפייתי, עם יותר מידי זמן פנוי שלא מכבר הבריא ממחלה חשוכת מרפא, מצאתי את עצמי פוסע לכיוונו של המבנה המרשים.

בהתחלה לא הערכתי נכון את הסינגפורים, אבל ידם הייתה על העליונה בסיבוב הראשון. הם לא נתנו לי להכנס.
כן, להכנס לקזינו בסינגפור צריך להיות תושב זר או תושב מקומי שמשלם 100 דולר ל24 שהייה בקזינו.
איך מוכיחים שאתה תושב זר? דרכון! מה גיל לא הביא בפעם הראשונה שהוא הגיע לקזינו? דרכון! בדיעבד הבנתי שהם מפחדים ממני...
אז אחרי ניסיון כפול של חתירה ליעד וביצוע איגוף בניסיון כניסה עם רשיון נהיגה וחיוך כובש שכשלו, הלכתי לישון וחזרתי למחרת.

למחרת, שזה היום, הגעתי מצוייד בדרכון כשר למהדרין.
לא יודע מי מכם היה בקזינו, אבל זה מרגש, גם אם אין לך אפילו עוד צ'יפ של דולר ביד... הסתובבתי איזה 40 דקות בין השולחנות (את רוב המשחקים אני לא מכיר..) ובחנתי...
לאחר שהחלטתי שאני הולך על זה, לקחתי לי עוד 20 דקות להיות בטוח שאני הולך על זה, ואז הלכתי על זה!
חמוש בשטר של 50 דולר סינגפורי התיישבתי ליד שולחן הרולטה. שולחן של מינימום הימור 5 דולר. או זה מה שחשבתי.
מלא ביטחון ופוזה של אחד שהגיע לשרוף פה מליונים שמתי צ'יפ של 5 דולר על הקוביה שאומרת שאני חושב (או יותר נכון, מהמר) שיצא מספר בין 24 ל36.
הדילר הביט בי במבט מלא רחמים והודיע כי ההימורים החיצוניים (לא מספרים) זה מינימום של 25... אז שמתי 25...

האדומים שווים 5 דולר.

זאת הייתה הטעות שלו! כאן הוא פתח רצף נצחונות שנמשך ניצחון אחד! כן כן, חברים, בפעם הראשונה בקזינו זכיתי ב50 דולר!!!
ישר קמתי והרמתי טלפון לעישתי להתייעץ מה עושים עם הכסף, בנדל"ן לא נכון להשקיע עכשיו ואוטו זאת לא בדיוק השקעה...
  זה המצב הפיננסי לאחר סיבוב הרולטה...

לקחתי לי בקבוק מים חינמי שהקזינו מחלק (אין אלכוהול, קזינו של קמצנים) והתחלתי לחשוב מה לעשות, הבחירה הייתה בלאק ג'ק, מה שעזר לבחירה שזה המשחק היחיד שאני מכיר שם...
פה כבר היה משחק עם כמה סיבובים והימורים סטאנד, היט מי וכל הסלנג הזה שמצתלם טוב. לאחר איזה 10 סיבובים (מינימום הימור של 25 דולר) מצאתי את עצמי עם 175 דולר! כלומר 125 רווח!
בשלב הזה התקשרתי שוב לעישתי והיא כבר אמרה לי שזה סכום יפה שהיא יכולה לקנות בו בגדים והגיע הזמן לפרוש, אז פרשתי. בשביל להוסיף על העלבון לפני שיצאתי לקחתי עוד בקבוק מים חינם! נה!

בתצורת הקזינו:

ובתצורה שאני מעדיף

 זהו, זאת חווית הקזינו הראשונה שלי בסינגפור ובכלל... מי שיודע מה הקטע של הסלוט משין (אנשים יושבים מול מסך דוחפים כסף ומחכים) שיודיע לי!

משהו מאוד מוזר ד"א זה שהקזינו בנוי מ2 קומות, זה כמובן לא מוזר אבל הכן מוזר זה שלמטה מותר לעשן חופשי חופשי... נו שוין...

אז עכשיו אני באמת חייב לזוז כי אני נפגש עם הסטודנדיט לארוחת ערב (היא מקדישה לי 15 דקות בין בוחן להרצאה) ואחרי זה להכין תיק לטיסה,


אז שוב, שתיהיה שבת שלום ובשורות טובות!

שלכם,

גיל העשיר!

אאוטסורסינג יעיל, מעניין ומרתק!

שוב שלום.

לפני הכל, אני רוצה לנפץ מיתוסים על סינגפור! הראשון: הם לא רובוטים! כן כן, אני יודע שקשה לכם להאמין, אבל הם חוצים באדום, זורקים זבל ברחובות ואפילו השם ירחם לא רוחצים ידיים אחרי הנוחיות...
מסטיק מותר ללעוס אבל אסור למכור. סמים זה עונש מוות ובאוטובוס למשל צריך לשלם, אסור לעשן, אסור להרוס וכמובן אסור להרביץ לנהג אוטובוס. לגיטימי.

אז אחרי שהבהרתי שגם סינגפורים הם בני אדם, נמשיך הלאה... יש מלא דברים מגניבים בסינגפור לצד דברים לא מגניבים בכלל.

דוגמאות? בבקשה:
אני לא יכול לצאת מהרכבת התחתית בלי להתכופף, אי אפשר להבין כ"כ את האנגלית של המקומיים... עד כדי כך שאם לא היו אומרים לי שזה אנגלית הייתי משוכנע שזה סינית\הודית.
כנראה גם שסינגפור לא כ"כ אוהבת זרים. מכיוון שהמחלה הסינגפורית לא פסחה עלי ואחרי 3 ימים של מאבק נראה כי אני מצליח להכניע אותה.

אבל הכי גרוע, זה ההודים! תדע כל אם עבריה, שאם אני מקלל מישהו וקורא לו הודי... זו הקללה הקשה ביותר שאני יכול להנחית על מישהו.

אבל יש גם המון דברים מגניבים. מכוניות למשל! פורשה ולמבורגיני ופרארי ורולס BMW מרצדס והכל היצרנים שעושים נעים בעין, לצידם ישנם אופנועי ספורט ומכוניות משופרות אחרות, אבל כשחושבים על זה, הגבלת המהירות פה היא 80 קמ"ש (לאן כבר יש להם למהר...) אז זה קצת מוציא את העוקץ מכל השמות האלה כשקטנוע 125 נותן לך בראש...
דבר נוסף אליו שמתי לב, אין כאן שמנים. צריך להתאמץ בשביל למצוא מישהו עם משקל עודף וזה סביר להניח יהיה תייר... לא יודע למה, כנראה יש נגד זה חוק.

הסינגפורים, למי שלא יודע, לקחו את החוק המחייב לרשום על קופסאות סיגריות שזה לא בריא לשיאים חדשים. כן, כאן תזכו לראות גידולים סרטניים בשלל צורות, שיניים רקובות ושאר מחזות גרפיים מעוררי תאבון בכל פעם שתרצו להרעיל את עצמכם ואת הסביבה.



אני אסיים את המייל עם התמונה המרהיבה הזאת בכדי לתת לכל המעשנים חומר למחשבה ולכל המחוקקים חומר לחקיקה.

יום שישי אנחנו בהונג קונג, אז שיהיה כל טוב ושבת שלום!

גיל נחלץ לעזרה

אמרנו מנהל עסקים, מחסור בזמן?
אז הכי טוב זה להביא אאוטסורסינג :)
האאוטסורסינג הכי טוב בעולם הגיע לפני כמה ימים והרי בפיו החדשות!!!
-------

אוקיי, כבר איזה יום וחצי שאני בסינגפור.
יש לי מספר טלפון חדש (שזה בעצם המספר הישן של ג'ניה, ככה זה אצלנו, אני מקבל שאריות... )
המספר הוא: +65-980-666-04
אין לי מושג מה תעשו עם זה, אבל מכפת לי... הקו הישראלי שלי שוכב בארנק ולכן לא זמין. אם נאמר ובחרתם להתקשר או לסמס, קחו בחשבון שאני 6 שעות קדימה.

אין לי כ"כ עדיין מה לספר על סינגפור חוץ מזה שחם ולח פה, ראיתי היום מישהו זורק זבל ברחוב, להוצאה להורג לא נשארתי.
עוד 5 ימים אנחנו ממריאים להונג קונג לסופ"ש ארוך ומרתק שאין לי מושג מה נעשה בו, אבל חייבים לנסוע כי כולם נוסעים :D

נראה לי שעליתי על איזה היררכיה בתושבים פה:
הכי למטה זה ההודים\פקיסטנים, הם שעירים ומסריחים ומגיע להם!!! הם העובדי כבישים, מלצרים, מוכרים בסופר וכ'ו.
אחרי זה יש זן מלוכסן שדומה לתאילנדי\פיליפני שהוא גם לא להיט, אבל הוא יכול חופשי לתפוס תחת על ההודים.
למעלה זה יפנים או משהו, אני בטח טועה אבל אף אחד לא יכול לבדוק אותי.

הבניין שאנחנו גרים בו נראה לי קצת של עשירים. אתמול חזרנו ממסעדה בערב וראינו ילד יוצא מאיזה מרצדס חדשה, מבוייש וכל החברים שלו צוחקים עליו... כנראה כי היא לא הייתה AMG
אנחנו עוברים עוד שבוע (כשחוזרים מהונג קונג) לבניין של עוד יותר עשירים שיש שם בריכה לכל דייר. ואחת משותפת. בלי להגזים!

היום כשחזרתי מהמרכז המסחרי הקרוב ראיתי תאונה, ואם נתחשב בזה שלכולם מותר לנסוע כל הזמן (כמו בתאילנד) אני לא מאשים אותם. ד"א, יש פה לא מעט אופנועים.

טוב, אנחנו הולכים לנשנש לאנצ' אז שיהיה לכולם שבוע טוב,


גיל

אין זמן

טוב, אז כאמור, זמן זה המצרך הכי יקר פה באינסיאד, וזה שאני עכשיו מבזבזת כמה דקות יקרות מהחיים שלי, זה רק הודות לכך שאני יושבת עכשיו בהרצאה רחוק מהמרצה.

החומר הנלמד הוא לא מסובך, אם יש לכם שנתיים-שלוש לעשות את התואר. במקרה של אינסיאד, כל סמסטר נמשך חודשיים, ובזמן הזה נלמדים 5-7 קורסים, ומאוד קשה להכיל את כל המידע הזה.
גם כשוויתרתי על ארוחות צהרים של שעה וחצי והתחלתי לאכול לחמניות מהסופר, גם כשהתחלתי לישון 3-4 שעות בלילות, עדיין אין מספיק זמן. חוץ מהלימודים, כאמור, צריך לארגן שני שבועות לאומיים, לדאוג לקריירה, לשמר חברים ולרכוש חברים חדשים, להחליט על החופשה הבאה, לחפש דירה לחודש הבא, לא להזניח את הספורט, לעשות מניקור, סדר בחדר, לכתוב מיילים, לתקן את הטלפון, לסדר עניינים בבנק ולקנות אוכל בסופר.
אני לא מתלוננת, זה מאוד מעניין כל החוויה הזאת, אבל לפעמים אני מרגישה שאני מפסיקה לקלוט הכל ונהיית זומבי.

בסוף שבוע שעבר חגג העולם הסיני את השנה החדשה של הארנב. 3 ימים היתה סינגפור מושבתת, שכן כולם בזמן הזה נפגשים עם המשפחות שלהם לארוחות חגיגיות וחילופי מתנות. אין הרבה מה לעשות בעיר, אז נסענו לפיליפינים, ספציפית, לאי בורקאי..
אם פעם החופשות אצלי נתפסו כמשהו שצריך להתכונן אליו מראש, לברר עם חברים מה מו מי, כמה ולמה, הרי שעכשיו חזרתי מריצת לילה, ארזתי מזוודה תוך 20 דקות, וכשעלינו על המטוס התחלתי לברר לאן טסים.
לא ידעתי, שהדרך כוללת טיסה מסינגפור למנילה (4 שעות), המתנה בשדה (6 שעות), טיסה לקליבו (שעה), נסיעה באוטובוס (שעתיים), שייט על ספינה (10 דקות) ומונית (עוד איזה 10 דקות)
האי מדהים ביופיו, כמו בסרטים :), אתם יכולים לראות בתמונות
רוב הזמן ישבנו בחוף, וכשהתחלנו להעלות עשן (נשרפנו), עברנו לבתי קפה, עם הספרים והמחברות -למדנו...
בלילות חגגנו כאילו אין מחר (סוף כל סוף האלכוהול זול, ולא משכנתא כמו בסינגפור), ובאמת לא היה מחר - התעוררנו לקראת השקיעה. אני באיזשהו שלב ויתרתי על החגיגות והחלטתי להשלים קצת שעות שינה. רק שבזמן הזה הנמלים והיתושים חשבו אחרת :((

פיליפינים היא מדינה ענייה מאוד, הכל ישן, מלוכלך, מרוט. המחירים נמוכים מאוד, הכבישים נוראיים, בתי המלון מלוכלכים
הם יושבים על איים מדהימים ביופיים, אבל בתוך העיר ממש מגעיל... וגם, למרות שממש זול שם, עדיין צריך לשלם על הכל. אפילו על הבדיקה הבטחונית בשדה תעופה צריך לשלם עמלה! על שיט על ספינה - צריך לשלם, יורדים מהסירה, מישהו סוחב לך את התיק בלי שביקשת? צריך לשלם טיפ...

כשהגענו לסינגפור, קפצנו הביתה להתלקח וישר הלכנו ללמוד
השבוע הזה עמוס בצורה בלתי רגילה - 3 בחנים, 2 עבודות קבוצתיות, אז תאמינו לי או לא, אני גרה עכשיו בספריה :)

לא זוכרת אם סיפרתי, אבל הזמנתי חליפה של אנשי עסקים רציניים אצל חייט הודי, היום הוא הגיע עם החליפה בשביל התאמות, חבל לכם על האף איזו אשת עסקים אני הולכת להיות!!! :)))
כשאקבל את החליפה המוכנה אני אצטלם, כדי שתיווכחו.

 יאללה, אני זזה להרצאה הבאה! אל תיעלמו לי

קוראים המעוניינים בקבלת מייל כשמתפרסם פוסט חדש, אנא שלחו לי הודעה על כך/תשאירו כאן תגובה

נחתתי

זהו, סוף סוף השבוע הרגשתי שנחתתי. שאני בסינגפור, שאלה החיים שלי עכשיו. אז לקח כמעט חודש להתאושש.
נראה לי קצת יותר מכולם. אבל עכשיו אני מרגישה טוב, התחלתי להבין את החומר הנלמד, לארגן את הזמן שלי קצת יותר טוב ובאופן כללי נהייתי בן אדם מקסים :)))
הלימודים מתעסקים כולם בכסף. השמות של הקורסים הם "מחירים ושווקים", "שווקים פיננסיים", "חשבונאות פיננסית", "אי וודאות וסטטיסטיקה". יש גם אחד זוטר שנקרא "התנהגות אירגונית", אבל מרוב כסף לא רואים אותו בכלל.

אני מקווה שמשהו מכל זה ייחלחל ואני אהיה בסוף חכמה, ולא רק שיכורה
כך נראית כיתת לימוד

שימו לב לחושך בחוץ. כבר 3 ימים ברצף יורד כאן גשם בלי לעצור.

נרשמתי למועדון הטכנולוגיה והמדיה, נראה לי זה בכל זאת התחום שלי לחפש בו עבודה בהמשך. רוב האנשים כאן רוצים לעבוד בייעוץ, בנקאות ופיננסים, בעוד שאני לא כ"כ טובה עם כסף, לפחות בנתיים. נראה מה יביא איתו הסמסטר.

שלשום יצאתי לשופינג עם אירינה השותפה שלי. לא ראיתי כזאת כמות של קניונים, של חנויות ושל האנשים בחיים שלי. יש רחוב שלם (אורצ'רד רואד) שמלא באיזה20קניונים,כל קניון מתנוסס על איזה כמה קומות לגובה, אבל גם יורד 2-3 קומות מתחת לאדמה. כל הקניונים מחוברים  בינם לבין עצמם, והופכים להיות מין מבוך של חנויות שלא נגמר. היינו שם 3 שעות תמימות, לא קנינו כלום (חוץ מטלפון חדש בשבילי) וכפכפים. יש לנו טעם קצת שונה בבגדיםת לי ולאירינה. בעוד שאני מחפשת איזה מכנס קצר לא רציני בזארה, אירינה נכנסת אך ורק לחנויות כמו ארמאני ופראדה וכו'.
המחירים כאן לא זולים אך גם רמת החיים כאן גבוהה.

חרשו

לא קל
הלימודים אינטנסיביים, וזה אמיתי. חשבתי לי שהשיטה שבה עבדתי עד עכשיו (לישון בהרצאות ואז ללמוד יומיים לפני המבחן) היא המוצלחת ביותר, אך נוכחתי לגלות, שלא כך הדבר באינסאד.
כמויות החומר שלומדים הן אדירות, ואין מספיק זמן לעכל את כל המידע, כי גם יש המון שיעורי בית. ועוד דבר, הלימודים בבית הספר שונים בצורת ההגשה שלהם. הכיתות נראות כמו מיני אאודיטוריומים ל-70 איש, כולם יושבים בצפיפות יחסית ולמרצה יש גישה ישרה לכל סטודנט. כל הרצאה, בלי יוצא מין הכלל, מתפתחת לדיונים סוערים, בערך 60% מזמן השיעור מי שמדבר זה הסטודנטים, מה גם שכל מרצה אוהב לבחור רנדומלית איזה קורבן ולהתחיל לתשאל אותו על כל מיני נושאים קשים. אז תמיד צריך להיות מוכן לשיעור. אני פעם אחת הצלחתי להימנע מהחקירה הזאת ע"י כך שלא יכולתי לדבר (עיין פרקים קודמים בבלוג), אבל היום שוב ניסו לחקור אותי ולא ידעתי את התשובה.... :(
על כן, אני מבטיחה חגיגית שאני הולכת להקדיש עכשיו כל דקה פנויה לחשבונאות.
כןכן, חשבונאות.


באינסאד כל חודש מקדישים שבוע לאיזושהי מדינה/קבוצת מדינות. בשביל זה עורכים תחרות, כל קבוצת סטודנטים מציגה את המדינה שלה, ואחרי זה בשיטת ההצבעה נקבע אילו מדינות הולכות להשתתף.
אז השבוע נערך בקמפוס שבוע גרמניה-אוסטריה-שוויץ, מה שכלל הרבה בירות, נקניקיות, בירות, נקניקיות ובירות. הקמפוס כולו מקושט בגדלים ובפוסטרים פסטורליים, בלובי עומדות 2 פרות בגודל אמיתי וכל הסטודנטים מהמדינות הנ"ל מסתובבים בלבוש מסורתי חמדמוד. במהלך השבוע נערכה ארוחת ערב חגיגית (לא הייתי כי אזלו הכרטיסים), מסיבה (אלכוהול חופשי, אל תשאלו איך קמים אחרי זה ללימודים ב7 בבוקר), וארוחת בוקר גרמנית (אין כמו נקניקיות עם חרדל על הבוקר של הנג אובר).
חודש הבא השבוע ייכסה רבע מכדור הארץ, הוא נקרא מסך הברזל וכולל את כל מדינות אירופה המזרחית - בולגריה, רומניה, ליטא, סרביה, פולין, רוסיה כמובן, אוקראינה, ובטח פספסתי עוד כמה.
במרץ מצפה לנו שבוע לטיני (שכולל את כל דרום אמריקה)
ובאפריל, במקום אוסף מטורף של מדינות, הולכת להשתתף מדינה אחת צנועה וקטנטנה - ישראלי!

אני לוקחת חלק פעיל גם בשבוע הרוסי וגם בישראלי. כבר מדדתי את התלבושת הרוסית, עכשיו אנחנו מתכננים את מהלך השבוע, וזה הולך להיות מטורף!!

בנוסף, השבוע הצטלמנו לספר מחזור/ספר של קו"ח בלבוש רציני של אנשי עסקים, אז מרוב שאני לא רגילה להתלבש ככה, כשחזרתי הביתה, צילמתי את עצמי.

טוב, אין זמן, אני חוזרת ללמוד חשבונאות

אצלי הקול בסדר

חזרתי לפטפט בלי סוף! נשאר 5 ימים של אנטיביוטיקה ויאללה אני כמו חדשה!

רציתי לתת כמה טיפים לדורות הבאים של אינסיאדרים

1.  אל תתביישו לעשות דברים מבעוד מועד:
• כן תקפצו על ההזדמנות הראשונה בבחירת הדירות, כי ככל שמתקרבים למועד הלימודים המחירים הולכים ועולים כאילו הם בועת ההייטק הישראלי. לא לא להסס. 4500דולר סינגפורי לדירת 3 חדרים? זאת המציאה של החיים!!! 4800? קחו מיד! 
• גם אם הרגע הגעתם וכבר אתם שומעים שצריך כבר לקנות כרטיסי טיסה לשנה הסינית החדשה, ואתם בכלל לא מכירים אף אחד סביבכם? צאו מהשוק ותקנו! עוד שבוע תגלו שכולם פה סבבה בלי יוצא מהכלל, אבל כרטיסים כבר אזלו. לא להתמהמה!!!
• להירשם לכל המועדונים האפשריים! המקומות בהם מוגבלים, והחברות בהם משתלמת מעבר לכל מחיר!
2. לדוברי שפות. אני באמת מקווה שהעצה הזאת לא תהיה מאוחרת מדי, אבל חשוב שתציינו את השפה שיותר קשה להוכיח כשפת האם. במקרה שלי, ציינתי את עברית כשפת האם, ועכשיו הם רוצים שאני אוכיח להם שאני יודעת רוסית בעזרת מבחן של שעתיים (שזה שטויות) ו200דולר (שזה טיסה לתאילנד ובחזרה). אין לי שום מסמך שמוכיח את שטיפות הרוסית שלי, ועל כן אצטרך להילחם. אם הייתי מציינת את עברית כשפה נוספת, הרי שתואר מאונ' ישראלית בהחלט מספק את הסחורה
3. נעליים נוחות

וזהו, חוץ מכל הנושאים הנ"ל, החיים כאן קלים ונוחים.

היום היה לנו יום שמוקדש לחיפוש העבודה - עשינו הרבה עבודה בהבנת הרצונות והיכולות שלנו, דנו על מקצועות שונים ומגוונים, הרהרנו על מהות הלימודים, ולבסוף העצה הכי טובה שקיבלנו היתה "שתו הרבה רדבולים וקפה"

 

אל קולית

הדמיון הפורה שלי להמצאת הכותרות הולך ואוזל, אך הקול עודנו איננו!!!!
גם נסתמו לי האוזניים, אז נהייתי ממש חרישית.
בקיצור, נשברתי היום והלכתי לרופאה שוב.
היא בחנה אותי, הנידה את ראשה מצד לצד וקבעה שמצבי הורע.
ועל כן נצטרך לאשפז אותי

סתם, אמא!!!! תרגעי!!! אף אחד לא מאשפז אף אחד, בנתיים לפחות!!!

אבל היא רשמה לי אנטיביוטיקה.

From Singapore 2011

בקיצור, בנתיים הסה"כ עומד על 188.2$, שזה 532.09ש"ח, מחיר שווה לכל נפש.
לטובת האנטיביוטיקה ייאמר, שאני ממש מרגישה איך היא עוזרת. הרופאה תיארה את המצב שלי בקווים לא כ"כ מחמיאים, אבל מכיון שאתם אוהבים אותי בכל מצב, אני אספר לכם בכל זאת!
חטפתי מחלה כזאת, שגורמת לליחה ומוגלה להצטבר אצלי בראש ובאוזניים ובגרון. ולא משנה מה אני עושה, הנזלת הולכת ומסמיכה, מקהה את צבעה לירוק, ואני ממשיכה ללכת ללא קול, ללא שמיעה וגם ללא חוש הריח.
עכשיו כולי תקווה שזה יעזור, כי וואלה יש דברים יותר שווים לזרוק עליהם 500ש"ח
(ואני בונה על הביטוח שיישתתף בזה איכשהו)

לכל השואלים, כך נראה החדר שלי. הוא יפה ונוח וכיפי, אבל נורא יקר.

From Singapore 2011

הלימודים רבים, שיעורי הבית נערמים, הלחץ הולך וגובר, ועוד מעט לא יהיה לי זמן להתפלסף כאן בבלוג. אז מי שנבהל מכך שאני מעדכנת ברמה יומית - הוא סתם חרא של בנאדם!

תכתבו לי מה קורה אצלכם???

הקול עובר חביבי

טוב האמת שכבר באמת נמאס מהשטות הזאת, כבר 3 ימים אני מסתובבת אילמת

לפחות כל שאר הסימפטומים של המחלה שלי נעלמו

אם מקודם אמרתי שלהיות בשקט זה לפעמים נחמד, כי אני מצטיירת כאדם נחמד יותר - אשר מקשיב ולא מקשקש כל הזמן, הרי שזה לא בדיוק נכון. טיבו של האדם המקשיב הוא ביכולתו לשאול. ואני לא יכולה לשאול כלום!!!
אתמול השתפרה לי ההרגשה הכללית פתאום, הרגשתי שאני בן אדם בריא, לקחתי איתי עוד 3 חבר'ה ויצאנו לשכונה שנקראית "ליטל אינדיאה" לראות את החגיגה Thaipusam

From Singapore 2011

תקראו על זה בויקיפדיה, לא הבנתי באמת מה הם חוגגים, אבל הרעיון הוא כזה: המשתתפים באירוע הם גברים, שנכנסים כנראה לאיזשהו טראנס דתי, מחוררים את גופם במיני קרסים ומחטים, ואם זה לא מספיק, גם סוחבים על עצמם איזו קונסטרוקציה ענקית שגם היא מחוברת הישר לעור שלהם. וככה הם הולכים להם בדרך המוגדרת בתוך הכבישים הציבוריים, ואיתם הולכים כל ההודים, עם המון רעשנים, מוזיקה הינדית. את המסע הם מסיימים במקדש, ושם מורידים מהם את כל הפירסינג.
הנה אחד המשתתפים לפני:

From Singapore 2011

ואחרי:

לא יודעת איך, אבל אין דם בכלל! האבקה הזאת כנראה מחטאת?
בקיצור, היום סבבה, והיה לי קצת קול, ולא הפסקתי לקשקש, ואז השתעלתי כל הלילה

From Singapore 2011

וקמתי היום שוב בלי קול!

אז כרגע הבלוג הזה שלי + שיעורי הבית שצריך לעשות זאת הדרך היחידה שלי להתבטא.

שמרו על עצמכם