אז עבר לא מעט זמן, וזה כבר עבר את כל גבולות הטעם הטוב, החוסר עדכון המתמיד הזה של הבלוג שלי.
למי שעדיין זוכר אותי, ברוכים השבים! למי שכבר שכח, אז אני מזכירה לכם. קוראים לי ג'ניה, ואני סטודנטית בבי"ס למנהל עסקים INSEAD
. התחלתי את הלימודים בסינגפור בינואר השנה, הייתי שם 6 חודשים (אפשר למצוא הוכחות ותמונות בבלוג!!), אחרי זה
ביליתי חודשיים בעבודה חדשה בגרמניה, בתור מפתחת עסקית (האם ל
-BUSINESS DEVELOPER
יש מקבילה עברית?), ועכשיו אני כותבת שורות אלו בזמן שאני בקמפוס הצרפתי של בית הספר, בעיירה ציורית FONTAINEBLEAU.
עוד שבוע אני מגיעה לארץ לחופשה קצרה, ואחריה אני חוזרת לצרפת לסמסטר האחרון של הלימודים שלי.
למרות שיש לפניי עוד חודשיים וחצי, תחושת הסוף כבר נמצאת, מרגישים אותה חזק באוויר. הסטודנטים החדשים מהמחזור הבא כבר כאן, הם אלה שנהנים מההמון הזה שיש לבית הספר להציע, הם כרגע עוברים את אותם הדברים שאנחנו חווינו בתחילת השנה, וכבר אי אפשר להשיב את הזמן. אני מרגישה כמו הדור המבוגר, כזה שמסתכל על הילדים שמגיעים, ואומר "בימינו זה היה אחרת!"
שזה דיי מצחיק בפני עצמו, כי ההפרש ביננו הוא חצי שנה. אין הפרש גילאים, הסטודנטים החדשים מעניינים לא פחות מאיתנו, אבל עדיין יש מין הבדלה לא כתובה שכזאת..
את האמת, את צרפת אני אוהבת הרבה פחות מגרמניה. פונטנבלו נמצאת במרחק של כול'ה 6 שעות נסיעה מהיילברון (המקום שעבדתי בו בקיץ), ועם זאת יש המון המון הבדלים. האנשים הצרפתים לא נחמדים. הם לא מדברים אנגלית ועם זאת ממש ממש ממש נהנים כשאתם מנסים לשבור שיניים כשאתם מנסים לדבר את השפה שלהם. נראה לי זה אחד מהתחביבים שלהם. לעומת זאת בגרמניה, כולם נורא מתנצלים שהם לא מדברים אנגלית מושלמת, מאוד אדיבים ואם הם לא יודעים אנגלית, הם מסמיקים ונהיים נורא מובכים, רצים ומביאים מישהו שכן מדבר. גם הכבישים בגרמניה, כ"כ מסודרים ונוחים, הכללים ברורים לכל, אין הגבלת מהירות על רוב הכבישים המהירים, המכוניות ברובן גרמניות, תענוג! בצרפת אדם לאדם זאב. חוקי התנועה שלהם מסורבלים כמו הדקדוק הצרפתי, כל כיכר זה פחד אלוהים, הכבישים חד-נתיביים ולא מוארים, הנהגים לא אדיבים, והמכוניות צרפתיות. איכשהו, בארץ הייתי רגילה לשטויות האלה, אבל כאן אני פתאום נהייתי פלוצה!
צרפת גם הרבה יותר יקרה מגרמניה, והקפה כאן לא טעים!
זהו, הספקתי להתלונן. עכשיו לדברים החיוביים.
הקמפוס הצרפתי מדהים. הוא הרבה יותר גדול מהקמפוס הסינגפורי, הרבה יותר נוח לסטודנטים, וגם משרה אווירה של לימודים. אני מרגישה הרבה יותר רצינית כאן. כן, בכלל נהייתי ממש רצינית.
אני בדיוק בתקופת חיפוש אחר העבודה. שזה כולל המון המון הגשות של קורות חיים ומכתבי כיסוי (AKA COVER LETTERS
, הרבה ראיונות, הרבה תשובות שליליות, והרבה תקווה.
התקווה הבסיסית היא למצוא עבודה. התקווה האמיתית היא למצוא עבודה מעניינת, עם הרבה אחריות וכבוד, עם אפשרויות קידום מהירות ורציניות. מבחינה גיאוגרפית שום דבר לא ברור עדיין...
הגשתי למשל לחברות ייעוץ ברוסיה. בנוסף הגשתי לכל מיני חברות טכנולוגיה באירופה ובאסיה ואפילו בארה"ב. החברות שמגיעות לגייס בקמפוס הן מהטובות בעולם, ואנחנו משקשקים מרוב פחד לפני כל ראיון. צריך להתכונן כמו שצריך לראיונות, אבל זה גם לא קל, כי לאף אחד לא ידוע מה יהיה בראיון עצמו. הסטודנטים פה התחילו כבר לראיין אחד את השני בשביל התרגול, וכל הקמפוס נכנס לאווירה קרבית. אם אתה רואה סטודנט בקפיטריה ששותה קפה, אתה מיד קופץ עליו בדרישה לראיין אותך כאן ועכשיו :)
במקביל הלימודים כמובן ממשיכים, רק שהפעם הקורסים שאנחנו לומדים הם קורסי בחירה, שזה אומר שאנחנו בוחרים אותם בעצמנו, ובגלל זה זה יותר מעניין. אני לקחתי הרבה קורסים של התנהגותיתיות - "נושאים פסיכולוגיים בניהול", "תורת ההחלטות", "משא ומתן" וכו'. זה מאוד מעניין , מאוד מרחיב את האופקים וגורם לך לחשוב על הרבה דברים שלא חשבת קודם. בניהול יש לא מעט פסיכולוגיה. זאת עובדה ידועה, אבל כשמגיעים כבר לנושא הפסיכולוגיה, מגלים כמה הוא רחב ועמוק, וכמה אספקטים של התנהגות יש בכל הניהול הזה. ושזה לא מספיק להיות איש כספים מעולה, חשוב ביותר להיות בן אדם, להבין את הלקוחות הספקים והעובדים, לדעת ללחוץ וגם לדעת להרפות, לקחת החלטות ולדעת מה יהיו התוצאות...
וואי כתבתי מלא ולא שמתי אף תמונה!
מבטיחה לתקן ולהעלות כמה תמונות לפיקאסה.
אני צריכה לסיים
ניפגש עוד שבוע, כן? :)
