ביום שישי האחרון, אחר הצהרים, בדיוק כשרוב
האנשים כבר הלכו הביתה, התקשר אלי בדחיפות איש העיתונות שלנו וביקש ממני להתראיין
לעיתון מקומי. נושא הכתבה היה – או כך נאמר לי (עוד לא קראתי את התוצאה, היא
בגרמנית וייקח לי זמן לתרגם את זה) – בעלי מקצוע צעירים שהיגרו לגרמניה.
הכתבת, שדיברה אנגלית ברמה של כיתה ג', שאלה
אותי מאיפה הגעתי לגרמניה. זאת שאלה שאני תמיד מסתבכת לענות עליה. בגלל שאני
מתלהבת מעצמי עדיין. "באתי מדאבלין. אבל לפני זה הייתי בישראל, אבל מקודם
בצרפת ובסינגפור. וחייתי בישראל כמעט שני עשורים. ולפני זה בכלל נולדתי
ברוסיה".
פעם הבאה אני פשוט אענה "באתי
מישראל". למה לסבך אנשים?
"מדאבלין?"- שאלה הכתבת בהתלהבות,
-"הגעת לפה בגלל המשבר, נכון?"
"דווקא לא, פשוט רציתי לעבוד בחברה יותר
רצינית ומיושבת, מאשר גרופון. רציתי ללמוד מבעלי נסיון, ולעבוד עם מוצרים
אמיתיים"
"אבל היה לך רע בדבאלין?"
"לא, לא ממש"
הרגשתי אכזבה בקולה, היא כותבת מגמתית על אנשים
שנשטו את המדינה שלהם ובאו לגרמניה מחוסר ברירה, כי יש להם מקצוע והם לא יכולים
למצוא עבודה בגלל המשבר. לא הרגשתי צורך ללכלך על ישראל (למרות שבאמת שלא היו לי
שם הרבה הצעות ופרספקטיבות), ולבסוף בכתבה רשום (החלק שתרגמו לי), שאני מייצגת את רוסיה,
מהגוש המזרח-אירופאי המתקשה. רשום גם שהייתי בצרפת, סינגפור ואירלנד.
רק ישראל לא מוזכרת. נו שויין. העיקר אני
מפורסמת עכשיו!
שתדעו לכם, שעכשיו, אחרי הפרסום, אני הולכת לקבל
הצעות עבודה בתחומים מגוונים ביותר, האימייל שלי יהיה מפוצץ בהצעות והתא הקולי
בהודעות. בטח עוד לא קיבלתי כלום רק בגלל שהם רשמו את השם שלי לא נכון.
J
הכתבה:
