Mar 16, 2014

פעם ראשונה בהודו

בעבודה החדשה שלי אני נפגשת עם גופים ממשלתיים ועם חברות שעובדות עם הגופים הממשלתיים. לא יודעת עד כמה היה לכם מזל להתנסות בביקורים במקומות ממשלתיים בחיים. לי עד השבוע הזה – לא כ"כ – ביטוח
לאומי, קופת חולים, הוצאת דרכון/רשיון ת"ז ושגרירות רוסיה – בזה הסתכם הידע והנסיון ש

ואז פתאום, בבת אחת – הגעתי אל מעוז הבירוקרטיה, איפה ששישה אנשים עושים עבודה שאף אחד לא צריך, איפה שבמשרד רוב המקום תפוס ע"י מסמכים וביניהם מציץ פקיד קטן, היכן שאתה רושם את עצמך ואת המחשב שלך בספרים עבים כל 10 מטרים, איפה ששומר מסתובב עם רובה ציידים והמזכירה של הפקיד ממשלתי רב המעלה מספרת לך בפרטי פרטים מי מהמתחרים שלך ביקר אצלו בשבוע האחרון.

אז הדבר הראשון שזיהיתי – להודים יש הרבה מאוד סבלנות. גם לזמן וגם לשונה. אם הם קובעים פגישה אחד עם השני, זה ממש לא אומר שהיא הולכת להתקיים בזמן. או בכלל. קבעתם פגישה עם נציג ממשלתי חשוב? אין בעיה להתקשר אליו לנייד ולהגיד שאתם מתעכבים/לא באים. או לבוא למשרד שלו אחרי 45 דקות של נסיעה בתוך פקק אחד צופר וענקי ולגלות שהוא לא בא היום. (סיפורים אמיתיים!)

אם אתם אומרים משהו שהוא לא בדיוק נכון, הם אף פעם לא יתקנו אתכם. הם יגידו, "תראי, הסיפור הולך ככה" ויספרו לכם משהו כ"כ גדול ומדהים שבחיים לא הייתם חושבים עליו קודם – אבל לגמרי מתיישב עם מה שקורה, ואז גם אתם תבינו, שמה שאמרתם היה כ"כ מופשט וגס, בהשוואה למה שבאמת הולך, שתתחילו להתבייש שבכלל פתחתם את הפה. ההודים הסבירו לי שהם כאלה בגלל גנדי, שלימד אותם להיות סבלניים, בגלל הכיבוש, שלימד אותם להיכנע ובאופן כללי בגלל שהם כאלה – שאנטי.

אגב שאנטי, זה נראה כאילו אף אחד בהודו לא ממהר לשום מקום. בכל רגע נתון בכביש יש פקק. בפקק צופרים ומתקדמים לאט לאט. הצפירה נועדה להראות לסובבים שאתה שם – ולא בתור מנגנון פריקת עצבים. בתוך 3 נתיבים מצטופפים לפחות 10 כלי רכב דו, תלת וארבעה-גלגליים, וגם כמה הולכי רגל ולפעמים גם פרה וחזרזיר. לעיתים גם מזדחל מישהו שנוסע נגד כיוון התנועה. וכולם בהכי סבבה – אף אחד לא מתעצבן, מדי פעם צופר בשביל להודיע שהוא שם וממשיך לשבת. מה שכן, צריך להיות סופר מרוכז בכבישים כאלה – אתה אף פעם לא יודע מאיפה יצוץ מישהו – אז אף אחד לא משחק בנייד בזמן הנהיגה.

אני קיבלתי הרבה כבוד, כולם קראו לי "מם" או בשמי המלא "יס מם". כשהלכתי ברחוב, הרגשתי שנועצים בי מבטים – אבל אם אני מחזירה מבט, הם מתנהגים כאילו אני לא מעניינת אותם. למרות שהרחובות כל הזמן מפוצצים אנשים, שהולכים, נוסעים על דו גלגליים ומכוניות, או פשוט יושבים על הרצפה – לא הרגשתי לא בטוחה. מה שכן, החלטתי לא לצאת לג'וגינג ברחבי העיר. אולי בגלל התשתיות הרעועות?

כל השהות שלי בהודו לוותה ע"י נהג צמוד – שהיה מטפס על מדרכות ונכנס באין כניסה, הכל בשביל להביא אותי ואת עמיתי הישר אל פתח הכניסה של היעד שלנו. כשהלכתי לאכול בפעם הראשונה, העמית שלי ששמו, לגמרי במקרה, עמית – שם הודי לכל דבר ועניין, ביקש לארוז את שאריות האוכל איתנו. חשבתי לעצמי – כל הכבוד, חבל לזרוק. אז הוא לקח את השקית, יצאנו החוצה, האוטו כבר חיכה לנו בחוץ צמוד צמוד לכניסה. ופתאום עמית הביא את השקית הזאת לנהג. מסתבר שזה לחלוטין נהוג פה – להביא שאריות אוכל לנהג.

נחזור לפקידים. הם פזורים בכל העיר ויושבים בתוך מבנים ממשלתיים ישנים. אני אספר לכם על אחד הביקורים. נסענו לדירקטור טכני רב חשיבות בשביל לדבר על עסקים. נעצרנו בשער כניסה. איש גדול וחמור סבר עם שפם התעניין מי אנחנו. עמית אמר לו משהו, הוא עשה "אני לא בטוח" עם הראש, אז המשכנו לנסוע. כי בהודו נענוע של ראש מצד לצד בכלל אומר "כן". הנהג הביא אותנו לכניסה של מבנה עתיק. כל הדרך מהשער עד המבנה היתה מלאה בגברים הודים שנראו כאילו הם לא עסוקים בכלום. פשוט יושבים/עומדים להם עם השפם שלהם ובוהים. נשענים על איזה עמוד או כורעים. או סתם מתגלחים
תמונה לא שלי.http://www.dreamstime.com/

תמונה לא שלי. http://www.urbantravelblog.com/trip/new-delhi-india


נכנסנו פנימה והגענו לדלפק עם חור בקיר. עמית ביקש ממני את הדרכון שלי, לקח את רשיון הנהיגה שלו ופשוט זרק אותם לתוך החור הזה. הזדעזעתי. נחרדתי. ככה ברגע הופקד הסיכוי היחיד שלי לצאת מזה בתוך חור בקיר!!! אחרי 10 דקות של טירוף חושים הגיעה בחורה יפה עם סארי (שמלה) מסורתית והובילה אחריה אל תוך המשרדים. נפרדתי בלב מהחופש שלי, השלמתי עם המצב – וחתמתי בספר עב כרס אחרי 10 מטר של הליכה במסדרון. אח"כ התבקשתי להראות את התיק שלי לאישה ייעודית לבדיקת תיקים של נשים.

לצערי אני לא יכולה לפרסם את הדיאלוג שלנו עם אותו הדירקטור, אבל זה בהחלט היה חוויתי. תמיד כשיושבים במשרדים יש מישהו שמביא קפה ותה ועוגיות, חוזר ומוזג עוד מים. השיחה מתנהלת סביב הנושא, אבל לא בנושא עצמו. אני משתדלת שלא להתערב בדרך שבה ההודים עושים עסקים – כי בנתיים אני בתהליך לימוד הרבה יותר מאשר עשייה. הדרך שבה הם עורכים מו"ם היא סוג של קסם. הם אף פעם לא אומרים את האמת, ותמיד מוסיפים הרבה מאוד סיפורים סביב. לפעמים הם סוטים מהנושא, ולפעמים גם מהשפה האנגלית אל הקלות של הינדו בסוף השיחה אני יוצאת עם הרבה יותר שאלות מאשר תשובות. ומנסה להבין מה זה היה בעצם?
תמונה לא שלי http://plasmapool.org

כשיצאנו ממשרדו של הפקיד, האישה הייעודית שוב בדקה לי את התיק, והוספנו עוד שורה לספר עב כרס. קיוותי להתאחד שוב עם הדרכון שלי, ואכן הוא הוחזר לי בשלמותו כשהוא מונח על צלחת (!). עוד פעם חתמנו בספר ויצאנו לחופשי. בדרך חזרה למשרד, שערכה כשעה, עמית הסביר לי מה בעצם הלך שם. זה כ"כ מעניין! כ"כ הרבה פוליטיקה, כ"כ הרבה סיפורים והיסטוריה, הכל כ"כ מסועף ומסובך! מזל ששתקתי רוב הזמן!!!

מספיק להפעם. אני נלחמת עם ג'טלג בהונג קונג. צריך ללכת לישון! לילה טוב חברים.
הנה לכם סרטון לפני השינה – ככה בדיוק נראית הנהיגה בהודו!