אמצע החיים

זה קורה פתאום. אתה רגיל להיות צעיר, מישהו שנהנה מהחיים, בלי יותר מדי אחריות, משכנתא ודאגות אחרות. הכל נשאר בגבולות ה"עוד שנה נראה", "אין מה למהר", והאהוב, או יותר נכון, השנוא עליי כל כך "יהיה בסדר" – בקיצור הגישה הילדותית שמלווה אותך לאורך כל הדרך. אתה לא נעצר לחשוב, לתכנן, לא רואה בזה צורך. אתה גם לא חושב שיש לך יותר מדי השפעה על החיים שלך... למרות שבצורה אבסורדית, בו זמנית, אתה עדיין חולם שאתה יכול לכבוש את כל העולם – ויום אחד, יום אחד כולם ידברו עליך.

ואז אתה מגיע לאיזה אירוע לא משמעותי שבי"ס למנהל עסקים שלמדת בו אירגן, ואתה בא בשביל לייצג את הבוגרים של ביה"ס מצד אחד ולפגוש עוד חבר'ה מצד שני. אתה בא כי אתה מרגיש שאתה חלק מההוואי החברתי, מהמשפחה הזאת שנקראית אינסיאד, ופשוט ממשיך את מה שהפסקת רק לפני שנתיים – חיוכים קוקטיילים ואוכל חינם :). אתה עומד שם, בפני הסטודנטים בפוטנציה, חלקם פעורי פה, חלקם עם עניבות וארשת רצינית, מספר על כל החוויות, משחק עם המיקרופון, מנסה להיזכר במה שלמדת בקורס ל"עמידה בפני קהל"...

ופתאום. פתאום זה נוחת עליך. אתה מבין, שהם מסתכלים עליך כעל מישהו שהשיג משהו, שאותו אוסף הדברים שבחרת בתקופות כאלו ואחרת בחיים, פתאום זה מה שאתה. בלי שום התראה מראש, הם בני 23 ואתה גדול מהם בכמעט 10 שנים. הם כל כך דומים למה שהיית ממש ממש לא מזמן, אבל זהו, אתה כבר לא ביניהם. פתאום אתה נמצא מהצד השני. שהוא כל כך, כל כך קרוב, אבל בלתי אפשרי לגישור. אותו הצד של הבוגר, השקול והמחושב, הזה שמעבירים עליו ביקורת או שואפים להיות כמוהו. לא ילד. לא עוד.

"הגיע הזמן באמת, ג'ניה", יגידו כמה מהקוראים (היי אמא! אבא!), אבל אני למען האמת, אפילו לא ציפיתי שזה יקרה. למה פתאום, דווקא אירוע כ"כ לא מכונן, ולא התפקיד הרם שלי בחברה, לא תאריך הלידה בת"ז, לא ההורים ולא ההסתכלות על בני גילי, למה דווקא עכשיו, ככה פתאום?

החיים הם לא משחק, אלא מה שאתה עושה מהם. היה לי המון מזל, הרבה יותר משכל, והוא ללא ספק הביא אותי עד הלום. עכשיו נשאר לקבל את ההתבגרות הפתאומית הזאת באהבה (למרות שאני צופה שיהיו לי עוד הארות כאלה בעתיד - הזרקות בוטוקס, השתלות שיניים ונכדים, כנראה שבסדר הזה) ולהפסיק לחפור לכם. יום אחד עוד כולם ידברו עליי!