אמצע החיים

זה קורה פתאום. אתה רגיל להיות צעיר, מישהו שנהנה מהחיים, בלי יותר מדי אחריות, משכנתא ודאגות אחרות. הכל נשאר בגבולות ה"עוד שנה נראה", "אין מה למהר", והאהוב, או יותר נכון, השנוא עליי כל כך "יהיה בסדר" – בקיצור הגישה הילדותית שמלווה אותך לאורך כל הדרך. אתה לא נעצר לחשוב, לתכנן, לא רואה בזה צורך. אתה גם לא חושב שיש לך יותר מדי השפעה על החיים שלך... למרות שבצורה אבסורדית, בו זמנית, אתה עדיין חולם שאתה יכול לכבוש את כל העולם – ויום אחד, יום אחד כולם ידברו עליך.

ואז אתה מגיע לאיזה אירוע לא משמעותי שבי"ס למנהל עסקים שלמדת בו אירגן, ואתה בא בשביל לייצג את הבוגרים של ביה"ס מצד אחד ולפגוש עוד חבר'ה מצד שני. אתה בא כי אתה מרגיש שאתה חלק מההוואי החברתי, מהמשפחה הזאת שנקראית אינסיאד, ופשוט ממשיך את מה שהפסקת רק לפני שנתיים – חיוכים קוקטיילים ואוכל חינם :). אתה עומד שם, בפני הסטודנטים בפוטנציה, חלקם פעורי פה, חלקם עם עניבות וארשת רצינית, מספר על כל החוויות, משחק עם המיקרופון, מנסה להיזכר במה שלמדת בקורס ל"עמידה בפני קהל"...

ופתאום. פתאום זה נוחת עליך. אתה מבין, שהם מסתכלים עליך כעל מישהו שהשיג משהו, שאותו אוסף הדברים שבחרת בתקופות כאלו ואחרת בחיים, פתאום זה מה שאתה. בלי שום התראה מראש, הם בני 23 ואתה גדול מהם בכמעט 10 שנים. הם כל כך דומים למה שהיית ממש ממש לא מזמן, אבל זהו, אתה כבר לא ביניהם. פתאום אתה נמצא מהצד השני. שהוא כל כך, כל כך קרוב, אבל בלתי אפשרי לגישור. אותו הצד של הבוגר, השקול והמחושב, הזה שמעבירים עליו ביקורת או שואפים להיות כמוהו. לא ילד. לא עוד.

"הגיע הזמן באמת, ג'ניה", יגידו כמה מהקוראים (היי אמא! אבא!), אבל אני למען האמת, אפילו לא ציפיתי שזה יקרה. למה פתאום, דווקא אירוע כ"כ לא מכונן, ולא התפקיד הרם שלי בחברה, לא תאריך הלידה בת"ז, לא ההורים ולא ההסתכלות על בני גילי, למה דווקא עכשיו, ככה פתאום?

החיים הם לא משחק, אלא מה שאתה עושה מהם. היה לי המון מזל, הרבה יותר משכל, והוא ללא ספק הביא אותי עד הלום. עכשיו נשאר לקבל את ההתבגרות הפתאומית הזאת באהבה (למרות שאני צופה שיהיו לי עוד הארות כאלה בעתיד - הזרקות בוטוקס, השתלות שיניים ונכדים, כנראה שבסדר הזה) ולהפסיק לחפור לכם. יום אחד עוד כולם ידברו עליי!

גאווה לאומית

ביום שישי האחרון, אחר הצהרים, בדיוק כשרוב האנשים כבר הלכו הביתה, התקשר אלי בדחיפות איש העיתונות שלנו וביקש ממני להתראיין לעיתון מקומי. נושא הכתבה היה – או כך נאמר לי (עוד לא קראתי את התוצאה, היא בגרמנית וייקח לי זמן לתרגם את זה) – בעלי מקצוע צעירים שהיגרו לגרמניה.

הכתבת, שדיברה אנגלית ברמה של כיתה ג', שאלה אותי מאיפה הגעתי לגרמניה. זאת שאלה שאני תמיד מסתבכת לענות עליה. בגלל שאני מתלהבת מעצמי עדיין. "באתי מדאבלין. אבל לפני זה הייתי בישראל, אבל מקודם בצרפת ובסינגפור. וחייתי בישראל כמעט שני עשורים. ולפני זה בכלל נולדתי ברוסיה".

פעם הבאה אני פשוט אענה "באתי מישראל". למה לסבך אנשים?

"מדאבלין?"- שאלה הכתבת בהתלהבות, -"הגעת לפה בגלל המשבר, נכון?"

"דווקא לא, פשוט רציתי לעבוד בחברה יותר רצינית ומיושבת, מאשר גרופון. רציתי ללמוד מבעלי נסיון, ולעבוד עם מוצרים אמיתיים"

"אבל היה לך רע בדבאלין?"

"לא, לא ממש"

הרגשתי אכזבה בקולה, היא כותבת מגמתית על אנשים שנשטו את המדינה שלהם ובאו לגרמניה מחוסר ברירה, כי יש להם מקצוע והם לא יכולים למצוא עבודה בגלל המשבר. לא הרגשתי צורך ללכלך על ישראל (למרות שבאמת שלא היו לי שם הרבה הצעות ופרספקטיבות), ולבסוף בכתבה רשום (החלק שתרגמו לי), שאני מייצגת את רוסיה, מהגוש המזרח-אירופאי המתקשה. רשום גם שהייתי בצרפת, סינגפור ואירלנד.

רק ישראל לא מוזכרת. נו שויין. העיקר אני מפורסמת עכשיו!

שתדעו לכם, שעכשיו, אחרי הפרסום, אני הולכת לקבל הצעות עבודה בתחומים מגוונים ביותר, האימייל שלי יהיה מפוצץ בהצעות והתא הקולי בהודעות. בטח עוד לא קיבלתי כלום רק בגלל שהם רשמו את השם שלי לא נכון.

J

הכתבה:

 Münchner Merkur - article

Pictures!

And now... finally!

The pictures!

Summarizing 7 last months in Munich and other places we got to visit. The winter is soon coming to its end, and the next batch will be much happier and sunny :)

הטרקלין שלפני הסערה

לקראת הנסיעה לארץ, או בעצם, תוך כדי הנסיעה, החלטתי להנעים את זמנכם במקלטים בפוסט חדש הישר מהתנור. בעצם, ממש לא מהתנור, אבל על כך בהמשך.

כרגע אני יושבת לי בטרקלין באיסטנבול. הגעתי למסקנה כלכלית מחושבת, שהרבה יותר כדאי ללכת ללאונג' בשדה תעופה, מאשר להתייבש בשדה עצמו.

 א' מקבלים אוכל בלי הגבלה, אינטרנט בלי הגבלה, ומקומות ישיבה בלי הגבלה.

ב' לא מבזבזים כסף על מוצרי דיוטי פרי

ג' נהנים מהנוף. אולי חלקכם עדיין נהנים להסתכל על הנוף האנושי שמתאסף בשדות תעופה, בטח אוהבי סטטיסטיקה ואנטרופולוגיה במיוחד יאהבו את המדגם, אבל אני מאסתי

ד' באמת שהתמורה לכסף היא לגמרי שווה את זה. יש גם טרקלינים כאלה שבהם אפשר להתקלח בתא פרטי, עם פן, 3 מגבות, שמפו, קונדישנר, משחת שיניים ומברשת, ואפילו סכין גילוח.

ה' שכרגע אני לא יודעת כמה זה יתרון, אבל בטרקלינים אפשר להתעדכן בחדשות. כרגע המצב נראה שפיר, והטיסה שלי לארץ אמורה להתקיים.

אז היום רציתי לספר לכם על השכרת דירה במינכן. אני לא מציעה לכם שתסיקו מהמקרה שלי על הכלל, אבל בכל זאת אני מקווה שהזמן שלכם לא יבוזבז לשווא, וכן תלמדו משהו.

בפוסט האחרון שלי סיפרתי כמה בלתי אפשרי זה היה למצוא דירה בזמן האוקטוברפסט. לשמחתי ימי המשתה והגועל שלאחריו נגמרו, ובעלי הדירות עם סוכני הנדל"ן התפנו לעשיית כסף. למרות שכולם צעקו לי בשלטי חוצות שמאוד קשה עד בלתי אפשרי למצוא דירה בעיר הזאת, אצלנו זה הלך דיי חלק. ייתכן מה שתרם הוא שהאחיין של הבוס שלי היה סוכן הנדל"ן שלי, השם של החברה שבה אני מועסקת, ואולי גם קצת הרושם הכללי שאני יודעת לעשות כשאני רוצה.

בקיצור, דירת 3 חדרים בשכונה שנראית טובה, נמצאה יחסית מהר – ולמזלי גיל היה בדיוק בביקור במינכן, אז הבחירה היתה של שנינו (סוף כל סוף), משופצת, עם אינסטלציה חדשה, קומה שלישית עם נוף לפארק, שכנים שקטים ובית קפה חמוד ממש ליד הכניסה. מה עוד צריך בשביל חיים מאושרים?

אז זהו, שצריך. למשל רהיטים. או מטבח. או וילון לאמבטיה. הדירה הגיעה ריקה לחלוטין. וכשאני אומרת לחלוטין, אני מתכוונת לכך. המנורות תלויות על בתיהן מהתיקרה, חוטי החשמל וצינורות מים מבצבצים מהקירות, מוכנים לקליטת מטבח, החלונות לא מסתירים שום דבר מאף אחד שעובר בנוף של הפארק, והרצפות יתומות משטיחים.

אני לא אלאה אתכם בפרטים מה עושים במקרה כזה (חוץ מלכעוס על עצמך כל יום שהסכמת לקחת את הדירה, לשבת שעות על גבי ימים בפורומים ולחפש רהיטי יד שניה, לגלות שאיקאה נמצאת יותר רחוק מטיזינעממו ולבכות לכל מי שמוכן לשמוע), אבל אמליץ לכם בחום לא להגיע למצב הזה, כי זה לא קל

כרגע בדירה יש מיטה שסחבתי ביחד עם המוכר שלה, מעמד לנעליים שקיבלתי ממנו מתנה ומטבח. המטבח גם הוא נקנה מיד שנייה, אבל בגלל נסיבות שונות ומשונות, הוא עדיין לא הורכב ועומד לו מפורק לחלוטין מחכה לגבר שיגיע ויעשה שם סדר. אז בנתיים אין לי איפה לאכסן אורחים, אלא אם כן אין לכם בעיה לישון על הרצפה.....

בסוף הביקור שלי בארץ אני לוקחת איתי מזכרת, ובשמו המלא – את גיל, ומאכסנת אותו בדירה עד שהיא תקבל צורה נורמלית. גיל, אתה קורא את זה? J

בהמשך לפוסט הקודם, שנרשם כשפספסתי את הטיסה בגלל פצצה שהתגלתה על פסי הרכבת, אוסיף ואומר, שכמעט איחרתי לטיסה אחרת שהיתה לי השבוע (לא איחרתי רק בגלל שהיא עוקבה ב20 דקות) מכיוון שהיתה נפילת מתח כללית בכל מרכז מינכן בזמן הזה. שוב, אני לא רוצה שתסיקו מהמקרה שלי על כלל מערך הרכבות במינכן, אלא תגיעו לאותה המסקנה הבלתי נמנעת שאני כבר הגעתי אליה, והיא –שאני פשוט משפיעה עליו (על המערך) ישירות.

הפעם, בגלל שהייתם ילדים טובים, בגלל שהסבל שלי באמת שהוא שטויות יחסית למה שכולכם עוברים בארץ בימים האלו, אני רוצה להעלות תמונות! (פעם ראשונה מאז חודשיים שיש לי גישה חופשית לאינטרנט מהיר!!) יש לי עוד שעה כאן , בטרקלין, אז אני אשתדל להעלות לפחות משהו, הנה לדוגמא אני מודדת את הלבוש המסורתי Dirndl לכבוד אוקטוברפסט. בתמונה הזאת אני מנסה להכניס אוויר לריאות ללא הצלחה. חצי דקה אחרי המדידה כבר הייתי מחוץ למחוך החונק הזה, אז בעצם יש לכם הזמנות להציץ על תופעה נדירה ביותר.

ובואו ניפגש השבוע? אני בדיוק אהיה בארץ J

הפולני שבפנים.

דבר ראשון, שלום! אני אורח כאן בבלוג של ג'נישקה ואני בהחלט שמח להיות פה.

אני הולך להשתמש בפוסט הזה בבלוג כתשובה גלובלית להרבה שאלות ושיחות שהיו לי לאחרונה עם אנשים בארץ על כל הנושא של חיים במקום הגדול הזה שנקרא חו"ל.

נראה שיש קושי רב לאנשים לעשות את ההבחנה בין חופשה בחול לבין חיים בחול. ההבדל הוא גדול מכדי לתאר במילים, אך אני אנסה בכל זאת :) בשביל זה אני פה.

החיים בחו"ל, בעיקר כשעוברים ממדינה למדינה על בסיס חודשי, לא קלים. לא הכל פה ורוד. למזלי הגדול הצלחתי להגיע לחברה בין לאומית גדולה עם צוות גדול ומגובש של עובדים ישראלים שעובדים בעיקר עם השוק הישראלי. אך את הבדלי המנטליות אפשר להרגיש כבר בפגישה הראשונה עם שוכני המקום. אמנם השפה באירלנד היא אנגלית (או ככה לפחות הם טוענים). אתה תרגיש זר לא פעם כאשר תבקש שיחזרו אחרי כל משפט... גם בתרבות הדיון אפשר בקלות להבין שאתה לא מפה.
 כמה מנומס שתנסה להיות, אתה הדבר הכי בוטה שהם פגשו בתקופה האחרונה, רק בגלל שאתה משתמש במילים כמו "לא" וכדומה. אל תצפה לעשות חברים מקומיים כ"כ מהר, רוב החברים הם ישראלים או זרים אחרים. האירים לא בדיוק ממהרים להתחבר עם זרים, בעיקר אם הזרים האלה מגיעים מישראל.

ההבחנה בין חו"ל כבית לבין חו"ל לצורכי חופשה ממשיכה להקשות על הרבה אנשים שלא חוו על בשרם את החוויה. את החוויות של להתחיל חיים מ-0. ג'ניה כבר העלתה בבלוג הזה בעבר את הקשיים שבהתחלת חיים במקום חדש ועכשיו הסיפור חוזר על עצמו בעיר אחרת. 

כמובן שהחיים פה לא לחלוטין רעים, הרבה יותר קל לטייל כאשר המדינות השכנות לא רוצה להשמיד אותך, האנשים אדיבים עד גיחוך ולא חם בקיץ, אבל שגרה היא שגרה, גם אם היא באירלנד, או מינכן. 

לעולם תרגיש זר. לא משנה עד כמה אני אנסה להתלבש כמו אירי, לדבר כמו אירי ולהתנהג כמו אירי, אני זר. אין עוד מקום בעולם שאני מרגיש שייך מלבד ישראל ועם זה אי אפשר להתווכח. ואני לא אדבר על המשפחה וחברים וכל הדברים שהשארת מאחור. מעולם לא אמרתי "אני חייב לברוח מפה" כשגרתי בארץ, זו תוצאה של נסיבות. זה אמצעי ולא מטרה ואני לחלוטין לא מסכים עם הגל העולה וגועש של קולות שקוראים לרדת מהארץ. קלישאה ככל שתהיה, אין לנו ארץ אחרת, ומרגישים את זה הכי חזק פה בחו"ל.

אז מה בעצם אני מנסה להגיד? לא הרבה... שלכל מקום יש את הקשיים שלו ואת היתרונות שלו. לא כל הנוצץ זהב ובכל מקום צריך לעבוד קשה בשביל להצליח. אני לגמרי לא מתחבר לכמיהה הזו לעזוב את הארץ, אמנם זו לא חוכמה להטיף לציונות ממושבי בגולה אך זה המסר שאני מנסה להעביר ואני מקווה שבהצלחה, לחיות במדינה אחרת זה לא טיול, אתה לא עסוק כל היום לאן לצאת ואיפה לטייל, אתה עובד ומנהל חיים בדיוק כמו בכל מקום אחר שבו תבחר לגור.

אז לפני שאתם אורזים את הג'ינס היוקרתי והמעיל חורף, תחשבו איך זה לצאת מ"איזור הנוחות" שלכם, לא לגיחה של סופ"ש אלא לתקופה ארוכה של התמודדות עם קשיים אחרים, אך לא בהכרח יותר קלים.

:)

seXiconductors

הפוסט האחרון עורר תגובות רבות ושאלות קשות. מי הם אותם הגברמנים, שאלתם את עצמכם בהיסוס? מה עכשיו?

רציתי לכתוב פוסט בכייני על איך כולם סביבי גברים בני 40-50, מאפירי שיער, מלביני חולצות ומצמידי ג'ינסים, שכולם מדברים גרמנית, חושבים אותו דבר, מתנהגים אותו דבר, ולכולם קוראים כריסטיאן, קלאוס ומוריץ.

אבל החלטתי שלא בשביל זה התחלתי את התפקיד החדש, לא בשביל להתבכיין! כי בסה"כ בשדה הקוצים הזה, אני הוורד! נטע זר, מכל מקום שמסתכלים. יש לזה חסרונות, מן הסתם, כשאני לא מבינה מה הם רוצים, כשאני לא מתאימה לדפוס התנהגותי, וכשבאופן כללי אני מרגישה עדיין לא קשורה. אבל יש לזה גם לא מעט יתרונות, כי הסיבה העיקרית שבגללה התקבלתי לכאן, היא התקווה שתהיה לי נקודת ראייה שונה. האנשים פה נולדו, חיו, וגם ימותו בתוך החברה. 12 שנה זאת תקופה ממוצעת פה בין הגברמנים. אני באתי ממדינה שונה, מתרבות אחרת, מרקע תעסוקתי דומה אבל ממש לא, ובכלל אני אישה. מקשיבים לי, בזהירות אמנם, אבל שמחים שאני מכניסה קצת רוח ספורטיבית וצבעונית לאפור שכולו סמיקונדקטורים.

מה אני עושה בעבודה? זאת עוד קשה להעריך כעבור חודש ימים בלבד של תעסוקתי כאן. אני אחראית על כך שהכוחות השונים בתוך המחלקה שלי יעבדו בשביל אותה מטרה משותפת, שהיא מין הסתם, הגדלת רווחים. אבל, כשמדובר ברבע מהכנסות החברה מסדר גודל של אינפיניאון, זה לא בדיוק להושיב את החבר'ה במעגלה ולראות שכולם מחאים כף בבת  אחת. אני אחראית על בניית מודלים סטרטגיים (כן, זה נשמע פלצני) והתבוננות על השוק, החלטות שיווקיות ויחסי משקיעים. אבל הכי חשוב, אני הופכת את הסמי-קונדקטורים לסקסי-קונדקטורים!!!

חוץ מזה, 3 דברים מעסיקים אותי: דירה, אוקטוברפסט ודיאטה.

דירה - העיר הזאת מדהימה ביופיה, ירוקה, רחבה, עם בתי קפה קטנים ומסעדות גדולות, עם מוזיאונים, פסטיבלים ומה לא. מאוד פופולרית בקרב כל אוכלוסיות העולם. ומאוד קשה למצוא פה דירה במחיר סביר בשכונה טובה.

במיוחד קשה למצוא דירה כשכל היום אני בעבודה, וכאן מי שלא חטף את הלחמניה החמה כשהיא יצאה מהתנור - נשאר רעב. בעזרת השם טפו טפו טפו בלי נדר אולי מצאתי משהו השבוע, אבל כל עוד זה לא סגור אני לא אפרט אבל בחיאת תחזיקו לי אצבעות :)

אוקטוברפסט - מי שלא שמע, כנראה לא חי על כדור הארץ. שלושה שבועות, שבהם מינכן הופכת למשתה אחד גדול. שדה במרכז העיר, שמיועד אך ורק לאוקטוברפסט, בגודל של 3 איצטדיוני כדורגל, מתמלא בחבורות עליזות של אנשים בלבוש מסורתי, שלוגמים עשרות ליטרים של בירה, ולאחר מכן מחזירים אותה אל הדשא/מדרכה/רכבת/שכן בכל הצורות שעולות לכם על הדעת. גיל שהיה פה עד לפני כמה שעות (תחזורררר!!!!) לקח אותי בזהירות בין השלוליות אל האוהל שבו כל  השמחה מתרחשת, ודווקא נהנינו :)  (מבטיחה קצת תמונות בהמשך). 

אחת מתופעות הלוואי של אוקטוברפסט היא חוסר אפשרות למצוא פתרון מחייה בעיר. עד אמצע ספטמבר התאכלסתי לי בכיף במלון חמוד לא רחוק מהעבודה. הייתי מבסוטה לגמרי, עד שגיליתי שאוטוטו מפנים אותי משם כי בא המון אנושי להתגורר בו עד 7.10, ואם את עדיין מעוניינת בחדר, שלמי 160 יורו ללילה. שוב, אני לא אלאה אתכם בפרטים (גם ככה רשמתי המון, מה יש לי?), אבל נאלצתי להיות סופר יצירתית בבחירת מקומות לינה בשבילי ובשביל המזוודה שלתוכה הצטמקו כל החיים שלי. גרתי כבר ב2 ערים נוספות, ישנתי אצל חברה על הספה, וכרגע אני מתגוררת במקום שבו הדירה נשלפת מהארון. אז שוב, מי שלא החזיק לי אצבעות מהסעיף הקודם, שיעשה זאת כעת!

ועכשיו נדבר קצת על דיאטה. אלוהים. אני לא מבינה מה הגרמנים עושים בשביל להישאר רזים. הלחם פה זה הדבר הכי טעים ביקום. והם מוכרים אותו בכל מקום אפשרי. אי אפשר לעבור ברכבת תחתית בלי להגיר ריר  מרוב כל הריחות של הלחמניות והקרואסונים והסנדוויצ'ים והעוגות גבינה ומאפי תפוחים וכמובן פרעצלים!!!! אוי כמה זה טעים!!! לא משנה כמה אני ארוץ מסביב לפארק, לא יעזור, הלחם הזה אוכל אותי בלי מלח :)

בחדר אוכל מפטמים אותנו בנקניקיות ושוקרוט (כרוב חמוץ מבושל), או בסטייק חזיר, או בשומן עטוף בבשר. ירקות טריים זה מצרך יקר ונדיר, אבל אני בונה על זה שגיל יבוא לפה עוד חודש וקצת וייקח את הבזיון הזה לידיים! אני לפחות נמנעת מהגבינות (אני נזכרת בחרדה בסופרמרקט ענק שהיה לי ליד הבית כשגרתי בהיילברון שנה שעברה), אבל אני חלשת אופי.

חברים!

שיהיה לנו חג שמח. אני מבטיחה להעלות תמונות ברגע שיהיה לי אינטרנט מהיר בבית :) אה! בעצם, כשיהיה לי בית :)

ולחיי הסקסי-קונדקטורס כמובן!

נשיקות

פראו ריבקין

גברמנים