Now that I told mom that we bought a motorcycle, finally I can share the pics from our trip to Italy!

More pictures!

אינובעיישן

החברה הגרמנית שבה אני עובדת, ירשה את התהליכים ואת האיטיות והדקדקנות מSiemens – שמוסדה איפשהו במאה ה-19 (או במדוייק, אוקטובר 1847). האנשים שאיתם אני עובדת (ראה פרק Sexyconductors) הם חבר'ה מאוד רציניים, יסודיים ולפעמים גם קצת (הרבה) מרובעים. אני, לעומת זאת, מאמינה בכך שבשביל להתקדם בחיים, חייבים קצת חדשנות, משהו צעיר, מפתיע ורענן, חשיבה מחוץ לקופסא והכי חשוב, יציאה מ"אזור הנוחות". במקרה של הגברמנים, בשביל להוציא אותם מאזור הנוחות, נראה לי צריך להיעזר בכל מיני כילים שהיו בשימוש בזמן מלחמת העולם השנייה וכיום הם אסורים ע"י אירגונים למען זכויות אדם.

אגב, אני חושבת, שחלק מהדיכוי של כל דבר חדשני בגרמניה נובע מהחינוך הבסיסי בכל המדינה – מגיל 0 בערך מספרים להם על כמה נורא היה מה שנעשה במלחה"ע ה2, וכמה מצטערים הם צריכים להיות (בצדק). ובו זמנית גם אוסרים חשיבה לאומנית ומנחילים איזשהו פחד בדורות שגדלים כאן. לדוגמא, קשה להם לנהל משא ומתן אמיתי ללא ויתורים, בגלל שהם מרגישים שהם יראו את הצד האלים הזה שלהם, ומעדיפים להבליג. (אני לא יודעת האם זה המקרה שתקף לכל הגרמנים, אז אל תתפסו אותי במילה). או שאולי הסיבה יותר פשוטה – והיא אותו אזור הנוחות, שפה בבוואריה הוא כל כך נוח, כל כך מופלא ונהדר, שאין שום סיבה בעולם לצאת ממנו.

לא מזמן אכלתי לאנץ' עם אחד הגברמנים, והמשכנו לקפה לדבר על חדשנות. כפי שאתם מכירים אותי, אני כפייתית ואם משהו נכנס לי לראש, אני מתחילה להציק לאנשים עם הרעיונות שלי. הגברמני הזה האזין לי בחצי חיוך סקפטי, וכמו שאר חבריו משך בכתפיים ואמר – "אצלנו בחברה קשה מאוד לשנות דברים, צריך לעשות תנועות מאוד קטנות ואיטרטיביות בשביל להגיע לתוצאות שאת מצפה. התהליכים אצלנו מאוד חשובים, וכל רעיון חייב לעבור 20 שלבים לפני שמקבלים אותו במערכת...צריך סבלנות..."

אין לי סבלנות לזה! אני לא גרמניה!!

הגענו למקום שבו מזמינים קפה. יש שם שני דוכנים – לאחד קוראים Aumüller – מאפייה גרמנית אותנטית.  (הנה, לא התעצלתי, בדקתי באתר שלהם, ומה שרשום שם זה "יותר טרי 100 שנה – זה הסלוגן בו השתמשנו לפני 15 שנים כשחגגנו את השנה ה-100 למאפיות שלנו!"). לשני קוראים Segafredo, המוכר והבינלאומי. כאן אני חייבת גם לציין, ששני הדוכנים נמצאים בדיוק מטר וחצי האחד מהשני, כך שאפשר לעמוד בתור לAumüller ולהסתכל על השירות המהיר של Segafredo, או לשתות קפה בSegafredo  ולתצפת את התור ב-Aumüller.

אמרתי לגברמני – אנחנו הולכים ל-Segafredo. והצדקתי בעזרת הסיבות הנ"ל:

Segafredo	Aumüller
זול (אספרסו עולה 1.40)	יקר (אספרסו עולה 1.80)
תור של 4 איש (רובם לא גברמנים)	תור של 20 גברמנים
הקפה טעים	הקפה לא טעים
הקפה קונסיסטנטי – כל פעם מקבלים את אותה האיכות	לפעמים ההקצפה שלהם נראית כמו שמפו זול, לפעמים הם מוזגים יותר מדי חלב והוא נשפך החוצה. פעם אספרסו שלהם מר, פעם ארוך.
הם מחממים את הכוסות!	הכוסות יוצאות קרות רטובות מהמדיח
ומקבלים עוגייה בצד	מקבלים את הקפה שעולה על גדות החלב המוקצף שפוך על הצלוחית

את האמת, גם אני נבהלתי עכשיו מהטבלה שהכנתי. נראה שהגרמניות הדקדקנית מתחילה להשפיע עליי L

הגברמני הזדעזע. היה לו מבט מבועט בעיניים. אני לא הולך לשם! הם מכינים קפה ממכונת כפתור! אני יודע מה זה קפה איכותי! אני שותה אך ורק בAumüller! מאז שאני עובד פה! מאז שהחברה הוקמה! שם זה קפה איכותי! האנשים מקצועיים! יש להם את המכונה המגניבה הזאת!

אמרתי לו, שטפן, תנוח. אין כפתור. יש להם מכונה אמיתית.

הוא לא האמין לי. התערבנו שהמכונה היא אמיתית, וזקוקה לאיש שמפעיל אותה, עם קפה טחון ומדחס והכל. לא מכונת כפתור. מי שטועה מזמין את מי שצודק לקפה.

אז הוא הזמין אותי לקפה הזה.

אחרי שטעם מהאספרסו שלו, הופתע לגלות שהוא בכלל לא רע, ואפילו יותר טוב ממה שהוא רגיל מהמקום בן 100 +15 שנה. נתתי לו גם את העוגייה שלי, ואמרתי לו- "שטפן – ככה נראה האינובעיישן שלכם – אתם רגילים לעשות משהו כבר עשרות שנים, וחושבים שזה הדבר הנכון לעשות. ובזמן הזה, ממש מתחת לאף שלכם, קם מתחרה עדיף מכל הבחינות. ואתם אפילו לא מזיזים את הראש להסתכל.."

חצי שעה אחרי זה, כשכבר ישבתי במשרד, התקשר אליי מנהל חשוב והזמין אותי להשתתף בסדנא בחדשנות להנהלה בכירה.

אינובעיישן או לא? :)

אמצע החיים

זה קורה פתאום. אתה רגיל להיות צעיר, מישהו שנהנה מהחיים, בלי יותר מדי אחריות, משכנתא ודאגות אחרות. הכל נשאר בגבולות ה"עוד שנה נראה", "אין מה למהר", והאהוב, או יותר נכון, השנוא עליי כל כך "יהיה בסדר" – בקיצור הגישה הילדותית שמלווה אותך לאורך כל הדרך. אתה לא נעצר לחשוב, לתכנן, לא רואה בזה צורך. אתה גם לא חושב שיש לך יותר מדי השפעה על החיים שלך... למרות שבצורה אבסורדית, בו זמנית, אתה עדיין חולם שאתה יכול לכבוש את כל העולם – ויום אחד, יום אחד כולם ידברו עליך.

ואז אתה מגיע לאיזה אירוע לא משמעותי שבי"ס למנהל עסקים שלמדת בו אירגן, ואתה בא בשביל לייצג את הבוגרים של ביה"ס מצד אחד ולפגוש עוד חבר'ה מצד שני. אתה בא כי אתה מרגיש שאתה חלק מההוואי החברתי, מהמשפחה הזאת שנקראית אינסיאד, ופשוט ממשיך את מה שהפסקת רק לפני שנתיים – חיוכים קוקטיילים ואוכל חינם :). אתה עומד שם, בפני הסטודנטים בפוטנציה, חלקם פעורי פה, חלקם עם עניבות וארשת רצינית, מספר על כל החוויות, משחק עם המיקרופון, מנסה להיזכר במה שלמדת בקורס ל"עמידה בפני קהל"...

ופתאום. פתאום זה נוחת עליך. אתה מבין, שהם מסתכלים עליך כעל מישהו שהשיג משהו, שאותו אוסף הדברים שבחרת בתקופות כאלו ואחרת בחיים, פתאום זה מה שאתה. בלי שום התראה מראש, הם בני 23 ואתה גדול מהם בכמעט 10 שנים. הם כל כך דומים למה שהיית ממש ממש לא מזמן, אבל זהו, אתה כבר לא ביניהם. פתאום אתה נמצא מהצד השני. שהוא כל כך, כל כך קרוב, אבל בלתי אפשרי לגישור. אותו הצד של הבוגר, השקול והמחושב, הזה שמעבירים עליו ביקורת או שואפים להיות כמוהו. לא ילד. לא עוד.

"הגיע הזמן באמת, ג'ניה", יגידו כמה מהקוראים (היי אמא! אבא!), אבל אני למען האמת, אפילו לא ציפיתי שזה יקרה. למה פתאום, דווקא אירוע כ"כ לא מכונן, ולא התפקיד הרם שלי בחברה, לא תאריך הלידה בת"ז, לא ההורים ולא ההסתכלות על בני גילי, למה דווקא עכשיו, ככה פתאום?

החיים הם לא משחק, אלא מה שאתה עושה מהם. היה לי המון מזל, הרבה יותר משכל, והוא ללא ספק הביא אותי עד הלום. עכשיו נשאר לקבל את ההתבגרות הפתאומית הזאת באהבה (למרות שאני צופה שיהיו לי עוד הארות כאלה בעתיד - הזרקות בוטוקס, השתלות שיניים ונכדים, כנראה שבסדר הזה) ולהפסיק לחפור לכם. יום אחד עוד כולם ידברו עליי!

גאווה לאומית

ביום שישי האחרון, אחר הצהרים, בדיוק כשרוב האנשים כבר הלכו הביתה, התקשר אלי בדחיפות איש העיתונות שלנו וביקש ממני להתראיין לעיתון מקומי. נושא הכתבה היה – או כך נאמר לי (עוד לא קראתי את התוצאה, היא בגרמנית וייקח לי זמן לתרגם את זה) – בעלי מקצוע צעירים שהיגרו לגרמניה.

הכתבת, שדיברה אנגלית ברמה של כיתה ג', שאלה אותי מאיפה הגעתי לגרמניה. זאת שאלה שאני תמיד מסתבכת לענות עליה. בגלל שאני מתלהבת מעצמי עדיין. "באתי מדאבלין. אבל לפני זה הייתי בישראל, אבל מקודם בצרפת ובסינגפור. וחייתי בישראל כמעט שני עשורים. ולפני זה בכלל נולדתי ברוסיה".

פעם הבאה אני פשוט אענה "באתי מישראל". למה לסבך אנשים?

"מדאבלין?"- שאלה הכתבת בהתלהבות, -"הגעת לפה בגלל המשבר, נכון?"

"דווקא לא, פשוט רציתי לעבוד בחברה יותר רצינית ומיושבת, מאשר גרופון. רציתי ללמוד מבעלי נסיון, ולעבוד עם מוצרים אמיתיים"

"אבל היה לך רע בדבאלין?"

"לא, לא ממש"

הרגשתי אכזבה בקולה, היא כותבת מגמתית על אנשים שנשטו את המדינה שלהם ובאו לגרמניה מחוסר ברירה, כי יש להם מקצוע והם לא יכולים למצוא עבודה בגלל המשבר. לא הרגשתי צורך ללכלך על ישראל (למרות שבאמת שלא היו לי שם הרבה הצעות ופרספקטיבות), ולבסוף בכתבה רשום (החלק שתרגמו לי), שאני מייצגת את רוסיה, מהגוש המזרח-אירופאי המתקשה. רשום גם שהייתי בצרפת, סינגפור ואירלנד.

רק ישראל לא מוזכרת. נו שויין. העיקר אני מפורסמת עכשיו!

שתדעו לכם, שעכשיו, אחרי הפרסום, אני הולכת לקבל הצעות עבודה בתחומים מגוונים ביותר, האימייל שלי יהיה מפוצץ בהצעות והתא הקולי בהודעות. בטח עוד לא קיבלתי כלום רק בגלל שהם רשמו את השם שלי לא נכון.

J

הכתבה:

 Münchner Merkur - article

Pictures!

And now... finally!

The pictures!

Summarizing 7 last months in Munich and other places we got to visit. The winter is soon coming to its end, and the next batch will be much happier and sunny :)

הטרקלין שלפני הסערה

לקראת הנסיעה לארץ, או בעצם, תוך כדי הנסיעה, החלטתי להנעים את זמנכם במקלטים בפוסט חדש הישר מהתנור. בעצם, ממש לא מהתנור, אבל על כך בהמשך.

כרגע אני יושבת לי בטרקלין באיסטנבול. הגעתי למסקנה כלכלית מחושבת, שהרבה יותר כדאי ללכת ללאונג' בשדה תעופה, מאשר להתייבש בשדה עצמו.

 א' מקבלים אוכל בלי הגבלה, אינטרנט בלי הגבלה, ומקומות ישיבה בלי הגבלה.

ב' לא מבזבזים כסף על מוצרי דיוטי פרי

ג' נהנים מהנוף. אולי חלקכם עדיין נהנים להסתכל על הנוף האנושי שמתאסף בשדות תעופה, בטח אוהבי סטטיסטיקה ואנטרופולוגיה במיוחד יאהבו את המדגם, אבל אני מאסתי

ד' באמת שהתמורה לכסף היא לגמרי שווה את זה. יש גם טרקלינים כאלה שבהם אפשר להתקלח בתא פרטי, עם פן, 3 מגבות, שמפו, קונדישנר, משחת שיניים ומברשת, ואפילו סכין גילוח.

ה' שכרגע אני לא יודעת כמה זה יתרון, אבל בטרקלינים אפשר להתעדכן בחדשות. כרגע המצב נראה שפיר, והטיסה שלי לארץ אמורה להתקיים.

אז היום רציתי לספר לכם על השכרת דירה במינכן. אני לא מציעה לכם שתסיקו מהמקרה שלי על הכלל, אבל בכל זאת אני מקווה שהזמן שלכם לא יבוזבז לשווא, וכן תלמדו משהו.

בפוסט האחרון שלי סיפרתי כמה בלתי אפשרי זה היה למצוא דירה בזמן האוקטוברפסט. לשמחתי ימי המשתה והגועל שלאחריו נגמרו, ובעלי הדירות עם סוכני הנדל"ן התפנו לעשיית כסף. למרות שכולם צעקו לי בשלטי חוצות שמאוד קשה עד בלתי אפשרי למצוא דירה בעיר הזאת, אצלנו זה הלך דיי חלק. ייתכן מה שתרם הוא שהאחיין של הבוס שלי היה סוכן הנדל"ן שלי, השם של החברה שבה אני מועסקת, ואולי גם קצת הרושם הכללי שאני יודעת לעשות כשאני רוצה.

בקיצור, דירת 3 חדרים בשכונה שנראית טובה, נמצאה יחסית מהר – ולמזלי גיל היה בדיוק בביקור במינכן, אז הבחירה היתה של שנינו (סוף כל סוף), משופצת, עם אינסטלציה חדשה, קומה שלישית עם נוף לפארק, שכנים שקטים ובית קפה חמוד ממש ליד הכניסה. מה עוד צריך בשביל חיים מאושרים?

אז זהו, שצריך. למשל רהיטים. או מטבח. או וילון לאמבטיה. הדירה הגיעה ריקה לחלוטין. וכשאני אומרת לחלוטין, אני מתכוונת לכך. המנורות תלויות על בתיהן מהתיקרה, חוטי החשמל וצינורות מים מבצבצים מהקירות, מוכנים לקליטת מטבח, החלונות לא מסתירים שום דבר מאף אחד שעובר בנוף של הפארק, והרצפות יתומות משטיחים.

אני לא אלאה אתכם בפרטים מה עושים במקרה כזה (חוץ מלכעוס על עצמך כל יום שהסכמת לקחת את הדירה, לשבת שעות על גבי ימים בפורומים ולחפש רהיטי יד שניה, לגלות שאיקאה נמצאת יותר רחוק מטיזינעממו ולבכות לכל מי שמוכן לשמוע), אבל אמליץ לכם בחום לא להגיע למצב הזה, כי זה לא קל

כרגע בדירה יש מיטה שסחבתי ביחד עם המוכר שלה, מעמד לנעליים שקיבלתי ממנו מתנה ומטבח. המטבח גם הוא נקנה מיד שנייה, אבל בגלל נסיבות שונות ומשונות, הוא עדיין לא הורכב ועומד לו מפורק לחלוטין מחכה לגבר שיגיע ויעשה שם סדר. אז בנתיים אין לי איפה לאכסן אורחים, אלא אם כן אין לכם בעיה לישון על הרצפה.....

בסוף הביקור שלי בארץ אני לוקחת איתי מזכרת, ובשמו המלא – את גיל, ומאכסנת אותו בדירה עד שהיא תקבל צורה נורמלית. גיל, אתה קורא את זה? J

בהמשך לפוסט הקודם, שנרשם כשפספסתי את הטיסה בגלל פצצה שהתגלתה על פסי הרכבת, אוסיף ואומר, שכמעט איחרתי לטיסה אחרת שהיתה לי השבוע (לא איחרתי רק בגלל שהיא עוקבה ב20 דקות) מכיוון שהיתה נפילת מתח כללית בכל מרכז מינכן בזמן הזה. שוב, אני לא רוצה שתסיקו מהמקרה שלי על כלל מערך הרכבות במינכן, אלא תגיעו לאותה המסקנה הבלתי נמנעת שאני כבר הגעתי אליה, והיא –שאני פשוט משפיעה עליו (על המערך) ישירות.

הפעם, בגלל שהייתם ילדים טובים, בגלל שהסבל שלי באמת שהוא שטויות יחסית למה שכולכם עוברים בארץ בימים האלו, אני רוצה להעלות תמונות! (פעם ראשונה מאז חודשיים שיש לי גישה חופשית לאינטרנט מהיר!!) יש לי עוד שעה כאן , בטרקלין, אז אני אשתדל להעלות לפחות משהו, הנה לדוגמא אני מודדת את הלבוש המסורתי Dirndl לכבוד אוקטוברפסט. בתמונה הזאת אני מנסה להכניס אוויר לריאות ללא הצלחה. חצי דקה אחרי המדידה כבר הייתי מחוץ למחוך החונק הזה, אז בעצם יש לכם הזמנות להציץ על תופעה נדירה ביותר.

ובואו ניפגש השבוע? אני בדיוק אהיה בארץ J