שאלות שאופייניות לגרמניה

אז איך מזג האוויר?

גרמני טוב תמיד יגיד שהוא שונא סמול טוק – אבל משהו חזק יותר ממנו, גורם לו להתחיל כל שיחת טלפון עם מישהו שגר בעיר או מדינה אחרת בשאלה החשובה הזאת. התגובה של כל בנאדם שיש לו דאגות שונות ממזג האוויר – תהיה להעיף מבט מהחלון ולפטור את השיחה במלמול שנראה שהכל בסדר – ולתהות מה זה מעניין את הגרמני הזה? אבל תנסו לשאול את אותה השאלה את יוּרְגִן מהעבר השני של הקו. גם אם הוא יושב בבונקר (למרות שבגרמניה חלה חובה שבכל משרד יהיה לפחות חלון אחד) – הוא יודע מה יהיה עוד 3 ימים, מה אחוז הלחות המדוייק בהרים, לאיזה כיוון נושבת הרוח, ולאן כדאי לנסוע לתפוס את השמש הטובה יותר, מתי ירד גשם ויהרוס לו את כל הסופ"ש וישפיע לו על ספירת הויטמינים בדם.

מה שלום האישה?

גרמנים נוטים שלא לערבב את החיים הפרטיים עם חיי עבודה. לעומת הישראלים שמדברים עם הגננת, האישה, האינסטלטור והמאהבת בטלפון מהמשרד, נפגשים בפינת קפה  מנהלים שיחות חולין בזמן ארוחת צהרים, וכו'. בגרמניה, בארגון גדול ויציב כמו החברה שבה אני מועסקת – בעבודה – עובדים. באים ל-8 שעות של עשייה נטו. בארוחת צהרים ממשיכים לדסקס את נושאי העבודה ולא לסטות לפסים אישיים אף פעם. קפה שותים ליד השולחן. יש לי עמיתים שאין לי מושג מה המצב המשפחתי שלהם, שלא לדבר עם כמות הילדים.

מה שלומך?

הוא יענה "אני מאוד עסוק". זה שלומו של הבנאדם, אתם קולטים את זה? הוא עסוק! וזה בא להצביע על כמה הוא מושקע בעבודה, וכמה הוא חשוב. אני שונאת את התשובה הזאת, היא עושה לי צמרמורת. תודה באמת, הֱר מַאיֵיר, שמצאת לך זמן להיפגש איתי, אתה הרי כ"כ עסוק! עוד תשובה אפשרית – "לא רע". זה די מסכם את הגרמניות. הם חיים בעולם שכולו טוב, מתקתק, מושלם, עם האוויר האלפיני הנקי, המדרכות המצוחצחות ו30 ימי חופש בשנה – אז "לא רע" להם. אנחנו הישראלים, מנסים כבר שבועיים לקבוע עם האינסטלטור, הגננת התפטרה, האישה גילתה על המאהבת – אבל אצלנו "הכל בסדר"...

אז מה התכניות לסופ"ש?

זאת שאלה מאוד מפתיעה, בהתחשב בסעיפים הקודמים. פעם ראשונה ששאלו אותי, מאוד נרתעתי מלענות. בארץ, אם מישהו שואל אותך על התכניות לסופ"ש, מן הסתם הוא רוצה להיות חלק מהתכניות האלה. בגרמניה דווקא ההפך, הסופ"ש הפרטי האישי שלך נחשב לנושא "סייף" – שאפשר לדבר עליו עם כל אחד. לאף אחד אין שום כוונה להצטרף לחיים המשמימים שלך בסופ"ש – הם רק שואלים את זה מתוך נימוס. התשובה צריכה להיות מפורטת, שאם שמזג האוויר היה כך וכך, תבחר ללכת למקום שבו תוכל ליהנות מהשמש/להתחבא מהגשם. מכיוון שבגרמניה יש הרבה ימי חופש, אנשים נוטים להתייחס לסופי השבוע שלהם ברצינות – זה לא הזמן לסידורים, זה הזמן למנוחה ולהנאה.

איך היה הסקי?

לפי מיטב ניסיוני, סקי זה סקי. יש שלג לבן וקר, והישרדות תוך כדי ירידה במהירות מההר. מה זה השאלה זאת – "איך היה הסקי?". אז זהו, שלסקי יש גוונים, טעמים וניחוחות. השלג יכול להיות רך, קשה, טרי, נמוך, רטוב, יבש ומה לא. האתר יכול להיות מעניין, קטן, מפוצץ אנשים, עם מסלולים  מאתגרים, עם רוב גולשי סנואו בורד. מזג האוויר יכול להיות פקטור מכריע בהנאה מחופשת הסקי – וכל הגורמים האלה צריכים להיות מפורטים בתשובה ארוכה לשאלה החשובה הזאת. עכשיו, בתקופת החורף, לא פעם תפסתי את הגברמנים דנים בשיא הרצינות באיזה אתר ירד כמה ס"מ שלג ומאיזה צד נשבה הרוח...

או?

בשפה הגרמנית יש  מבנה דקדוקי ייחודי של שאלות, שמתחילות כמו משפט רגיל לחלוטין, ופשוט מסתיימות בשאלה "או?" למשל – "את עולה עכשיו על הרכבת, או?" שזה אותה משמעות כמו "האם את עולה עכשיו את הרכבת?", אבל יש הרבה יותר חוסר רצון לשמוע תשובה שלילית בצורה הראשונה. למעשה, אין שום רצון לשמוע שום תשובה, ולפי דעתי, בעבר במקום ה"או?" המנומס והמנוון הזה, הם השתמשו ב"שנל!"

הזמנתם מקום?

גם אם המסעדה ריקה לחלוטין, הם יהיו מחויבים לשאול אתכם את השאלה החשובה הזאת. ויש מצב לא רע, שאם לא הזמנתם מקום, אתם תצטרכו ללכת למקום אחר. ספונטניות זו נחלתם של עמים אחרים – והקונצפט לא הצליח להתאקלם יפה פה. המסעדות נראות כאילו אין להן עניין בלעשות אקסטרה – גם אם השעה 17:00 והשולחנות במסעדה מוזמנים מ-20:00, הם לא יושיבו אתכם.

--- את השאלות האלה השאלתי מהפוסט הראשון בסדרה ---

איזו קומה?

בגרמניה, כשמזמינים מונית שתאסוף אותך מהבית, אתה מצפה לשמוע שאלות כלל עולמיות, כמו "באיזו שעה?", "מה הכתובת?", "לאן נוסעים" וכו'. בגרמניה לא מעניין אותם לאן מועדות פניך, אבל שואלים איך קוראים לך. ובאיזו קומה אתה גר. מכל הפעמים שהזמנתי מונית, אף פעם לא באו לאסוף אותי מהדירה (ואני גרה בקומה השלישית!)

ביחד או לחוד?

אז נכון שהשירות במסעדות הבוואריות הוא לא פירסט קלאס. למעשה הם עושים לך טובה שהם בכלל מתייחסים אליך. אבל הם מאוד אדיבים ושירותיים בכל הקשור לעזיבתך את המקום. כשהם מביאים את החשבון, הם גם באים עם ארנק ענק בשביל להביא לך את העודף מיד, וגם מציעים שירות אדיר – "ביחד או לחוד?" – איך בא לכם לשלם? כל אחד על עצמו, או כולם ביחד? אין שום דבר מוזר בשולחן של 12 איש שמבקש לשלם כל אחד על עצמו. המלצר יעבור בין יושבי השולחן ובזריזות של מחשבון מדעי יחשב לך על הסנט את מה שכל אחד אכל. סופר נוח ופותר אי נעימויות.

פעם ראשונה בהודו

בעבודה החדשה שלי אני נפגשת עם גופים ממשלתיים ועם חברות שעובדות עם הגופים הממשלתיים. לא יודעת עד כמה היה לכם מזל להתנסות בביקורים במקומות ממשלתיים בחיים. לי עד השבוע הזה – לא כ"כ – ביטוח

לאומי, קופת חולים, הוצאת דרכון/רשיון ת"ז ושגרירות רוסיה – בזה הסתכם הידע והנסיון ש

ואז פתאום, בבת אחת – הגעתי אל מעוז הבירוקרטיה, איפה ששישה אנשים עושים עבודה שאף אחד לא צריך, איפה שבמשרד רוב המקום תפוס ע"י מסמכים וביניהם מציץ פקיד קטן, היכן שאתה רושם את עצמך ואת המחשב שלך בספרים עבים כל 10 מטרים, איפה ששומר מסתובב עם רובה ציידים והמזכירה של הפקיד ממשלתי רב המעלה מספרת לך בפרטי פרטים מי מהמתחרים שלך ביקר אצלו בשבוע האחרון.

אז הדבר הראשון שזיהיתי – להודים יש הרבה מאוד סבלנות. גם לזמן וגם לשונה. אם הם קובעים פגישה אחד עם השני, זה ממש לא אומר שהיא הולכת להתקיים בזמן. או בכלל. קבעתם פגישה עם נציג ממשלתי חשוב? אין בעיה להתקשר אליו לנייד ולהגיד שאתם מתעכבים/לא באים. או לבוא למשרד שלו אחרי 45 דקות של נסיעה בתוך פקק אחד צופר וענקי ולגלות שהוא לא בא היום. (סיפורים אמיתיים!)

אם אתם אומרים משהו שהוא לא בדיוק נכון, הם אף פעם לא יתקנו אתכם. הם יגידו, "תראי, הסיפור הולך ככה" ויספרו לכם משהו כ"כ גדול ומדהים שבחיים לא הייתם חושבים עליו קודם – אבל לגמרי מתיישב עם מה שקורה, ואז גם אתם תבינו, שמה שאמרתם היה כ"כ מופשט וגס, בהשוואה למה שבאמת הולך, שתתחילו להתבייש שבכלל פתחתם את הפה. ההודים הסבירו לי שהם כאלה בגלל גנדי, שלימד אותם להיות סבלניים, בגלל הכיבוש, שלימד אותם להיכנע ובאופן כללי בגלל שהם כאלה – שאנטי.

אגב שאנטי, זה נראה כאילו אף אחד בהודו לא ממהר לשום מקום. בכל רגע נתון בכביש יש פקק. בפקק צופרים ומתקדמים לאט לאט. הצפירה נועדה להראות לסובבים שאתה שם – ולא בתור מנגנון פריקת עצבים. בתוך 3 נתיבים מצטופפים לפחות 10 כלי רכב דו, תלת וארבעה-גלגליים, וגם כמה הולכי רגל ולפעמים גם פרה וחזרזיר. לעיתים גם מזדחל מישהו שנוסע נגד כיוון התנועה. וכולם בהכי סבבה – אף אחד לא מתעצבן, מדי פעם צופר בשביל להודיע שהוא שם וממשיך לשבת. מה שכן, צריך להיות סופר מרוכז בכבישים כאלה – אתה אף פעם לא יודע מאיפה יצוץ מישהו – אז אף אחד לא משחק בנייד בזמן הנהיגה.

אני קיבלתי הרבה כבוד, כולם קראו לי "מם" או בשמי המלא "יס מם". כשהלכתי ברחוב, הרגשתי שנועצים בי מבטים – אבל אם אני מחזירה מבט, הם מתנהגים כאילו אני לא מעניינת אותם. למרות שהרחובות כל הזמן מפוצצים אנשים, שהולכים, נוסעים על דו גלגליים ומכוניות, או פשוט יושבים על הרצפה – לא הרגשתי לא בטוחה. מה שכן, החלטתי לא לצאת לג'וגינג ברחבי העיר. אולי בגלל התשתיות הרעועות?

כל השהות שלי בהודו לוותה ע"י נהג צמוד – שהיה מטפס על מדרכות ונכנס באין כניסה, הכל בשביל להביא אותי ואת עמיתי הישר אל פתח הכניסה של היעד שלנו. כשהלכתי לאכול בפעם הראשונה, העמית שלי ששמו, לגמרי במקרה, עמית – שם הודי לכל דבר ועניין, ביקש לארוז את שאריות האוכל איתנו. חשבתי לעצמי – כל הכבוד, חבל לזרוק. אז הוא לקח את השקית, יצאנו החוצה, האוטו כבר חיכה לנו בחוץ צמוד צמוד לכניסה. ופתאום עמית הביא את השקית הזאת לנהג. מסתבר שזה לחלוטין נהוג פה – להביא שאריות אוכל לנהג.

נחזור לפקידים. הם פזורים בכל העיר ויושבים בתוך מבנים ממשלתיים ישנים. אני אספר לכם על אחד הביקורים. נסענו לדירקטור טכני רב חשיבות בשביל לדבר על עסקים. נעצרנו בשער כניסה. איש גדול וחמור סבר עם שפם התעניין מי אנחנו. עמית אמר לו משהו, הוא עשה "אני לא בטוח" עם הראש, אז המשכנו לנסוע. כי בהודו נענוע של ראש מצד לצד בכלל אומר "כן". הנהג הביא אותנו לכניסה של מבנה עתיק. כל הדרך מהשער עד המבנה היתה מלאה בגברים הודים שנראו כאילו הם לא עסוקים בכלום. פשוט יושבים/עומדים להם עם השפם שלהם ובוהים. נשענים על איזה עמוד או כורעים. או סתם מתגלחים

תמונה לא שלי.http://www.dreamstime.com/

תמונה לא שלי. http://www.urbantravelblog.com/trip/new-delhi-india

נכנסנו פנימה והגענו לדלפק עם חור בקיר. עמית ביקש ממני את הדרכון שלי, לקח את רשיון הנהיגה שלו ופשוט זרק אותם לתוך החור הזה. הזדעזעתי. נחרדתי. ככה ברגע הופקד הסיכוי היחיד שלי לצאת מזה בתוך חור בקיר!!! אחרי 10 דקות של טירוף חושים הגיעה בחורה יפה עם סארי (שמלה) מסורתית והובילה אחריה אל תוך המשרדים. נפרדתי בלב מהחופש שלי, השלמתי עם המצב – וחתמתי בספר עב כרס אחרי 10 מטר של הליכה במסדרון. אח"כ התבקשתי להראות את התיק שלי לאישה ייעודית לבדיקת תיקים של נשים.

לצערי אני לא יכולה לפרסם את הדיאלוג שלנו עם אותו הדירקטור, אבל זה בהחלט היה חוויתי. תמיד כשיושבים במשרדים יש מישהו שמביא קפה ותה ועוגיות, חוזר ומוזג עוד מים. השיחה מתנהלת סביב הנושא, אבל לא בנושא עצמו. אני משתדלת שלא להתערב בדרך שבה ההודים עושים עסקים – כי בנתיים אני בתהליך לימוד הרבה יותר מאשר עשייה. הדרך שבה הם עורכים מו"ם היא סוג של קסם. הם אף פעם לא אומרים את האמת, ותמיד מוסיפים הרבה מאוד סיפורים סביב. לפעמים הם סוטים מהנושא, ולפעמים גם מהשפה האנגלית אל הקלות של הינדו בסוף השיחה אני יוצאת עם הרבה יותר שאלות מאשר תשובות. ומנסה להבין מה זה היה בעצם?

תמונה לא שלי http://plasmapool.org

כשיצאנו ממשרדו של הפקיד, האישה הייעודית שוב בדקה לי את התיק, והוספנו עוד שורה לספר עב כרס. קיוותי להתאחד שוב עם הדרכון שלי, ואכן הוא הוחזר לי בשלמותו כשהוא מונח על צלחת (!). עוד פעם חתמנו בספר ויצאנו לחופשי. בדרך חזרה למשרד, שערכה כשעה, עמית הסביר לי מה בעצם הלך שם. זה כ"כ מעניין! כ"כ הרבה פוליטיקה, כ"כ הרבה סיפורים והיסטוריה, הכל כ"כ מסועף ומסובך! מזל ששתקתי רוב הזמן!!!

מספיק להפעם. אני נלחמת עם ג'טלג בהונג קונג. צריך ללכת לישון! לילה טוב חברים.

הנה לכם סרטון לפני השינה – ככה בדיוק נראית הנהיגה בהודו!

דברים שאופיניים לגרמניה – אוסף

דברים שאופיניים לגרמניה – אוסף

פפפף – הפרצוף שהם עושים כשמשהו יוצא מגדר המקובל.

אתה נוסע ברכבת תחתית והטלפון שלך מצלצל. אתה נאבק עם הכיסים של התיק ולבסוף מוציא את המכשיר, שעכשיו כשקיבל אוויר מתחיל לצרוח בשיא הכח, מפלח את השקט הרם שבתוך הרכבת. בלי להזיז את הראש,  כל יושבי הרכבת מכוונים את המבט אל מקור הרעש – אליך. מקפצים את השפה התחתונה ומקמטים את האף. פפפף.

במקום להשתיק את המכשיר, אתה עונה.

פפפף.

שקט פתאומי – שנוצר כתוצאה מהפסקת פעולה. בגללך.

יצאת מהרכבת בתחנת מריאנפלאץ ואתה מתרגש לצאת אל גובה המדרכה ולראות את השעון שכולם מדברים עליו. אתה נעמד על המדרגות הנעות ובודק בשעון של הפלאפון שעוד לא 12, ושאתה מספיק להגיע לפני שמתחיל המופע של השעון. פתאום אתה מרגיש מאחוריך איזשהו שקט מוזר – אתה לא יכול בדיוק לשים את האצבע מה זה, בכל זאת המדרגות הנעות עושות רעש, ומסתובב לראות. מאחוריך עומד פרצוף פפפף ומחכה שתזיז את התחת שלך. אתה נורמלי?? נעמדת בצד השמאלי של המדרגות הנעות וחוסם את הנתיב הפנוי!

פורזיכט!!!!! Vorsicht!, (זהירות!) שנאמר בשיא העצבים ואתה יודע שפשעת.

אתה תייר בעיר גרמנית, הולך בסבבה מסתכל על הבניינים המעוטרים, נושם את האוויר הצח לריאות, תוהה מה היה פה לפני 60 שנה, מסובב את הראש אחר עלמות חן צעירות רכובות על אופניים, עד שאחת מהן כמעט נכנסת בך וצועקת פורזיכט!!!! מה, יצאת מדעתך?? אתה הולך על שביל האופניים!

איזו קומה?

התייאשת והחלטת לנסות כלי תחבורה אחרים. כשאתה מזמין מונית שתאסוף אותך מהבית, אתה מצפה לשמוע שאלות כלל עולמיות, כמו "באיזו שעה?", "מה הכתובת?", "לאן נוסעים" וכו'. בגרמניה לא מעניין אותם לאן מועדות פניך, אבל שואלים איך קוראים לך. ובאיזו קומה אתה גר. מכל הפעמים שהזמנתי מונית, אף פעם לא באו לאסוף אותי מהדירה (ואני גרה בקומה השלישית!) אז למה??

ביחד או לחוד?

אז נכון שהשירות במסעדות הבוואריות הוא לא פירסט קלאס. למעשה הם עושים לך טובה שהם בכלל מתייחסים אליך. אבל הם מאוד אדיבים ושירותיים בכל הקשור לעזיבתך את המקום. כשהם מביאים את החשבון, הם גם באים עם ארנק ענק בשביל להביא לך את העודף מיד, וגם מציעים שירות אדיר – "ביחד או לחוד?" – איך בא לכם לשלם? כל אחד על עצמו, או כולם ביחד? אין שום דבר מוזר בשולחן של 12 איש שמבקש לשלם כל אחד על עצמו. המלצר יעבור בין יושבי השולחן ובזריזות של מחשבון מדעי יחשב לך על הסנט את מה שכל אחד אכל. סופר נוח ופותר אי נעימויות.

ילדים שעושים אחד לשני שששש

פעם ראינו ילד שנופל לו מוצץ על הרצפה, אמא שלו הרימה את המוצץ. טבלה אותו בבירה שלה והחזירה לילד. אני עדיין מתלבטת האם זה נורמלי שהילדים פה ממושמעים ושקטים. הם יכולים לשבת בעגלה שלהם ולבהות, בגני משחקים שומעים צעקןץ אך ורק בשפות זרות – הילדים הגרמנים מנהלים שיחות שקטות. כשהם יושבים ברכבת (החיים שלי מתנהלים ברכבת, בסדר!?) ואחד מהם מדבר, האחר יעשה לו שששש! והאמא תעשה פפפף.

ביו

אתם גרמנים עשירים ודואגים לבריאות? בא לכם להוציא כסף על כלום? תקנו מוצרי ביו.בסופר ליד הבית שלנו אפשר לקנות עגבניות ב60 סנט לקילוגרם. בביו-מכולת ליד הבית, אפשר לקנות עגבניות ביו ב-6  יורו לקילוגרם. פעם הבאתי תמרים מישראל לעבודה. מישהי שאלה אותי האם זה ביו. היה לי קשה לענות על השאלה הזאת, שאלתי אותה למה היא מתכוונת. אז היא שאלה אם יש שם תוספת סוכר. אגב, תמרים פה נמכרים ביחידות – ועולים המון כסף.

לחץ

אם בא לכם לראות גרמני מזיע (ואתם לא בעניין של מרחצאות בעירום) – תאחרו לו. העם הגרמני כל כך מחושב ומתוכנן, שאיחורים בלת"מים פשוט לא באים בחשבון. יוצא לי לפעמים לעמוד בכניסה לחדר אוכל ולצפות איך גרמנים מסתכלים כל חצי שניה על השעון – הדייט שלהם מאחר ב4 דקות! אני לא רוצה להכליל, זה גם לא נכון להכליל, אבל יש את אלה שפשוט מתנהגים כמו רובוטים – זזים בהתאם למה שרשום להם בקלנדר, ואם פתאום -קורה משהו שהם לא ציפו לו הם פשוט נתקעים בחוסר מעש..

פרוצס

ניסיתי להיזכר כמה פעמים במהלך העבודה שלי כמהנדסת אמרתי "תהליך" או "מבנה" והתכוונתי לדרך עשייה של עבודה. האם ישבתי ותכננתי את העבודה שלי חודש (או שנה) קדימה, ניהלתי לוח זמנים והתעמקתי בפרטים. יכול להיות שזוהי הודאה פומבית על גלי האתר שחיפפתי בעבודות הקודמות, אבל אני חושבת שדווקא הספקתי הרבה יותר בלי החרטא הזה. כאן פרוצס זה קדוש. אי אפשר להתחיל פרוייקט ללא ROADMAP וMILESTONES. מאוד נזהרים לקחת סיכונים – כי אי אפשר לתכנן אותם. 

אינוביישן (או פרוצס מוסווה)
יש לנו פרוייקטים רבים בשביל אינוביישן. אנחנו יוצרים פרוצסים ליצירת חדשנות. יש לנו מיטינגז בקלנדר – כשנפגשים ומדסקסים על הפרוצס, ושואלים שאלות כמו "כמה אינוביישן אנחנו צריכים בחברה?", "איך להיות חדשני?", "באיזו תבנית אפשר להיעזר בשביל לבנות חדשנות ביעילות?". אני מתגעגעת לDNA הישראלי, איפה שפשוט עושים, כי צריך, כי מחפשים דרכי קיצור, כי אם לא אני אז מישהו אחר, כי אין לי כח לחשוב קדימה...

בכל אופן. לקח לי כמה חודשים לכתוב את הפוסט הזה. אני כמובן סתם בכיינית, אל תחשבו שאני סובלת. למעשה, דווקא די טוב לי. בעבודה הכל סבבה, אני נוסעת הרבה – הנה עכשיו אני על רכבת מWARSTEIN לMUNICH, שבוע שעבר הייתי בDORTMUND וBERLIN. אז דרך העבודה אני מגלה את גרמניה ואת הגרמנים שלה. אני מקבלת יותר ויותר אחריויות, ומפתחת מוניטין בתוך החברה.

בקיצור, תבואו ותראו בעצמכם האם הכל כמו שכתבתי. יש טיסות זולות לגרמניה!

חג חנוכה שמח J

1st year in Munich - in pictures

First year in Munich completed...

It's been an amazing year. Got to experience so much. Germany is not the easiest country to live in, but definitely rewarding. We've been to amazing places, met interesting people and became more european than ever.

I will try to find some time in my schedule (or as they say in Germany - in my Kalendar) and write some insights (and I do have a lot) soon..

This is how it started, in a serviced studio with a bed pulled out of a wardrobe...

And this is how our apartment looks like these days...

Life is good :)

Here is the link to pics from this year

Now that I told mom that we bought a motorcycle, finally I can share the pics from our trip to Italy!

More pictures!

אינובעיישן

החברה הגרמנית שבה אני עובדת, ירשה את התהליכים ואת האיטיות והדקדקנות מSiemens – שמוסדה איפשהו במאה ה-19 (או במדוייק, אוקטובר 1847). האנשים שאיתם אני עובדת (ראה פרק Sexyconductors) הם חבר'ה מאוד רציניים, יסודיים ולפעמים גם קצת (הרבה) מרובעים. אני, לעומת זאת, מאמינה בכך שבשביל להתקדם בחיים, חייבים קצת חדשנות, משהו צעיר, מפתיע ורענן, חשיבה מחוץ לקופסא והכי חשוב, יציאה מ"אזור הנוחות". במקרה של הגברמנים, בשביל להוציא אותם מאזור הנוחות, נראה לי צריך להיעזר בכל מיני כילים שהיו בשימוש בזמן מלחמת העולם השנייה וכיום הם אסורים ע"י אירגונים למען זכויות אדם.

אגב, אני חושבת, שחלק מהדיכוי של כל דבר חדשני בגרמניה נובע מהחינוך הבסיסי בכל המדינה – מגיל 0 בערך מספרים להם על כמה נורא היה מה שנעשה במלחה"ע ה2, וכמה מצטערים הם צריכים להיות (בצדק). ובו זמנית גם אוסרים חשיבה לאומנית ומנחילים איזשהו פחד בדורות שגדלים כאן. לדוגמא, קשה להם לנהל משא ומתן אמיתי ללא ויתורים, בגלל שהם מרגישים שהם יראו את הצד האלים הזה שלהם, ומעדיפים להבליג. (אני לא יודעת האם זה המקרה שתקף לכל הגרמנים, אז אל תתפסו אותי במילה). או שאולי הסיבה יותר פשוטה – והיא אותו אזור הנוחות, שפה בבוואריה הוא כל כך נוח, כל כך מופלא ונהדר, שאין שום סיבה בעולם לצאת ממנו.

לא מזמן אכלתי לאנץ' עם אחד הגברמנים, והמשכנו לקפה לדבר על חדשנות. כפי שאתם מכירים אותי, אני כפייתית ואם משהו נכנס לי לראש, אני מתחילה להציק לאנשים עם הרעיונות שלי. הגברמני הזה האזין לי בחצי חיוך סקפטי, וכמו שאר חבריו משך בכתפיים ואמר – "אצלנו בחברה קשה מאוד לשנות דברים, צריך לעשות תנועות מאוד קטנות ואיטרטיביות בשביל להגיע לתוצאות שאת מצפה. התהליכים אצלנו מאוד חשובים, וכל רעיון חייב לעבור 20 שלבים לפני שמקבלים אותו במערכת...צריך סבלנות..."

אין לי סבלנות לזה! אני לא גרמניה!!

הגענו למקום שבו מזמינים קפה. יש שם שני דוכנים – לאחד קוראים Aumüller – מאפייה גרמנית אותנטית.  (הנה, לא התעצלתי, בדקתי באתר שלהם, ומה שרשום שם זה "יותר טרי 100 שנה – זה הסלוגן בו השתמשנו לפני 15 שנים כשחגגנו את השנה ה-100 למאפיות שלנו!"). לשני קוראים Segafredo, המוכר והבינלאומי. כאן אני חייבת גם לציין, ששני הדוכנים נמצאים בדיוק מטר וחצי האחד מהשני, כך שאפשר לעמוד בתור לAumüller ולהסתכל על השירות המהיר של Segafredo, או לשתות קפה בSegafredo  ולתצפת את התור ב-Aumüller.

אמרתי לגברמני – אנחנו הולכים ל-Segafredo. והצדקתי בעזרת הסיבות הנ"ל:

Segafredo	Aumüller
זול (אספרסו עולה 1.40)	יקר (אספרסו עולה 1.80)
תור של 4 איש (רובם לא גברמנים)	תור של 20 גברמנים
הקפה טעים	הקפה לא טעים
הקפה קונסיסטנטי – כל פעם מקבלים את אותה האיכות	לפעמים ההקצפה שלהם נראית כמו שמפו זול, לפעמים הם מוזגים יותר מדי חלב והוא נשפך החוצה. פעם אספרסו שלהם מר, פעם ארוך.
הם מחממים את הכוסות!	הכוסות יוצאות קרות רטובות מהמדיח
ומקבלים עוגייה בצד	מקבלים את הקפה שעולה על גדות החלב המוקצף שפוך על הצלוחית

את האמת, גם אני נבהלתי עכשיו מהטבלה שהכנתי. נראה שהגרמניות הדקדקנית מתחילה להשפיע עליי L

הגברמני הזדעזע. היה לו מבט מבועט בעיניים. אני לא הולך לשם! הם מכינים קפה ממכונת כפתור! אני יודע מה זה קפה איכותי! אני שותה אך ורק בAumüller! מאז שאני עובד פה! מאז שהחברה הוקמה! שם זה קפה איכותי! האנשים מקצועיים! יש להם את המכונה המגניבה הזאת!

אמרתי לו, שטפן, תנוח. אין כפתור. יש להם מכונה אמיתית.

הוא לא האמין לי. התערבנו שהמכונה היא אמיתית, וזקוקה לאיש שמפעיל אותה, עם קפה טחון ומדחס והכל. לא מכונת כפתור. מי שטועה מזמין את מי שצודק לקפה.

אז הוא הזמין אותי לקפה הזה.

אחרי שטעם מהאספרסו שלו, הופתע לגלות שהוא בכלל לא רע, ואפילו יותר טוב ממה שהוא רגיל מהמקום בן 100 +15 שנה. נתתי לו גם את העוגייה שלי, ואמרתי לו- "שטפן – ככה נראה האינובעיישן שלכם – אתם רגילים לעשות משהו כבר עשרות שנים, וחושבים שזה הדבר הנכון לעשות. ובזמן הזה, ממש מתחת לאף שלכם, קם מתחרה עדיף מכל הבחינות. ואתם אפילו לא מזיזים את הראש להסתכל.."

חצי שעה אחרי זה, כשכבר ישבתי במשרד, התקשר אליי מנהל חשוב והזמין אותי להשתתף בסדנא בחדשנות להנהלה בכירה.

אינובעיישן או לא? :)